הספר "New Media and Innovative Technologies", בעריכתם של ד"ר טל סמואל-עזרן ופרופ' דן כספי ממרכז בורדה לתקשורת חדשנית שבאוניברסיטת בן-גוריון, מציע אסופת מאמרים העוסקים באופן שבו טכנולוגיות חדשות משתלבות במגוון תחומי חברה. בדברי הפתיחה קובעים העורכים כי בעידן שבו התקשורת מתפזרת לחלקיקים, יש צורך למפות את הדרכים שבהן קהלים מאמצים או דוחים טכנולוגיות מדיה חדשות. כמה מהמאמרים בספר אכן מתמקדים בסוגיה זו, אחרים בוחנים צדדים שונים של השתלבות מדיה חדשה בחברה. ככלל, מדובר באסופה לא-הומוגנית של מאמרים המציגים דרכי מחקר שונות, איכויות אקדמיות שונות, וגם רמות עניין שונות. כמה מהם קשורים ישירות לתחום העיתונאות או התקשורת, אחרים עוסקים במשחקי מחשב או רשתות חברתיות.המאמר המעניין בספר, אף שאינו עוסק באופן ישיר בעיתונאות, נכתב על-ידי ערן פישר מאוניברסיטת לוק הייבן: "מרשת ביטחון לרשת האינטרנט: שיח הייצור הרשתי בחברה הפוסט-פורדיסטית". פישר מנתח, במסורת הביקורת של אסכולת פרנקפורט, את האופן שבו השיח הטכנולוגי העכשווי מתייחס לייצור הרשתי, כלומר לצורת הייצור המאפיינת את עידן המידע. הייצור הרשתי הוא הייצור ההמוני, המחליף את הייצור התאגידי, בין אם מדובר בהמוני מתכנתים היוצרים יחדיו תוכנות קוד פתוח, המוני תורמים הכותבים ועורכים ערכים באנציקלופדיה החופשית ויקיפדיה, המוני מתנדבים המשתתפים במיזמים אינטרנטיים שיתופיים, או, במקרה העיתונאי, המוני עיתונאים אזרחיים המספקים את הידיעות לאתרים כגון Ohmynews ו"סקופ".
עטיפת הספר New Media and Innovative Technologies
פישר בוחן כמה שיחים מהתחום, ומגיע למסקנה כי אף שמקובל להציג את הטכנולוגיה הרשתית כמי שמחוללת כביכול חברה חדשה, פוסט-קפיטליסטית, שבה השליטה והכוח עוברים מבעלי ההון לעובדים ונוצר שינוי של ממש ביחסי הון ועבודה, בפועל היא מעניקה לגיטימציה דווקא לעבודה נוספת, לשלב מתקדם בקפיטליזם עצמו, שבו במקום מיקור חוץ (Outsourcing) מתרחש מיקור-המונים (Crouwdsourcing), ופנאי שעד כה לא גויס ליצירת הון הופך לזמן המוקדש ליצירת הון.פישר אף מדגים כיצד ייצור רשתי עוזב את השוליים ומשתלב בתאגידים המסחריים, תוך שהוא משנה את יחסי ההון והעבודה. באתר InnoCentive למשל חברות מציגות בעיות שונות ומזמינות את הגולשים לעזור להן לפתור אותן. פישר מדגיש כי סיפורו של גולש אחד המצליח לפתור בעיה באתר, ומתוגמל בהתאם, משתיק את סיפוריהם של כל הגולשים האחרים שהשקיעו מזמנם ולא הצליחו לפתור את הבעיה. כך עובר הסיכון מהחברה המסחרית ליחיד. בשיח הייצור הרשתי אין מעבידים, עובדים ועבודה; החברות הן "מחפשים", העובדים הם "נותני פתרונות" והעבודה היא "אתגרים". לדברי פישר, שיח זה מעניק לגיטימציה למערך החברתי החדש, המופרט, המותאם אישית, זה שמאפיין את הייצור הפוסט-פורדיסטי, כשהאתוס המוצג כאתגר לקפיטליזם אינו אלא האתוס הקפיטליסטי עצמו.
המאמר הפותח את הספר, "חיזבאללה.קום: המערכה המקוונת של חיזבאללה", מאת פרופ' גבי וימן מאוניברסיטת חיפה, מתמקד בהתנהלות המקוונת של חיזבאללה, בייחוד בעת מלחמת לבנון השנייה. מסקנתו היא כי "במלחמת קיץ 2006, חיזבאללה הוכיח באופן ברור את יכולתו כמכונת תעמולה ותקשורת, והביא לידי שלמות את אמנות הטרור בתקשורת ההמונים", אך מקריאת המאמר עצמו עולה כי יכולתו של חיזבאללה בשדה הקרב הווירטואלי נפלה מהיכולת שהפגין בשדה הקרב הממשי.
וימן סוקר את המחקר על הפן התקשורתי של ארגון חיזבאללה ומציין כי הארגון מתייחס לאינטרנט כאל שלוחה של מערכת התעמולה שלו, ובזמן מלחמת לבנון השנייה "שידרג את נוכחותו המקוונת ושיפר את התחכום שלו". לפי וימן, נוכחותו המקוונת של הארגון החלה באתר אחד שעלה לאוויר ב-1996, ואילו כיום הוא מיוצג בכחמישים אתרים לפחות, הכתובים לא רק בערבית (התכנים משתנים בהתאם לשפה וקהל היעד). בעת המלחמה האחרונה היה האתר העיקרי ghaliboun.net, שכלל תעמולה, נאומים, חדשות, ראיונות, תמונות וקטעי וידיאו, התארח על שרתים במלזיה ותוחזק על-ידי חברה אמריקאית.
במהלך המלחמה חדרו האקרים של צה"ל לאתרי חיזבאללה, מחקו את התוכן של רובם ושתלו בהם תוכן אחר, כגון תמונות של גופות לוחמי חיזבאללה. המערכה המקוונת של חיזבאללה באה לידי ביטוי בכך שהארגון הצליח לשמור על נוכחות ברשת. האתרים שלו עברו מכתובת לכתובת בכל פעם שצה”ל מחק את תוכנם. חיזבאללה חטף אתרים פגיעים, בעיקר בארה"ב, והשתלט עליהם, ומשם המשיך לשדר תוכני תעמולה של טלוויזיית אל-מנאר וקריאות גיוס שונות, ואף פירסם מספרי חשבונות בנק לתרומות.
מהזווית העיתונאית ראוי לציון גם מאמרו של צבי רייך, "כשהקשר נותק", הבוחן את תסמיני הנסיגה בקרב עיתונאים ישראלים במהלך שבועיים במאי 2000, ובהם חברת ביפר, שהשעתה את שירותיה לעיתונאי רשות-השידור בשל חובות כספיים.
רייך ריאיין קבוצה של 21 עיתונאים מ"מבט" ורשת ב', מיד לאחר תום ההשבתה, שנאלצו להמשיך לספק את דיווחיהם כרגיל בעוד עמיתיהם מערוץ 2 וגלי-צה"ל נהנים משירותי חברת ביפר. לפי הממצאים של רייך, 95% מהעיתונאים חשו מתח בטרם החלה תקופת ההשבתה, רבים מהם תיארו את מצבם כ"כמעט פאניקה", אך לאחר ההשבתה הודו שהנזק שנגרם היה מועט בהשוואה לחששותיהם, אם כי הם חשו הקלה רבה עם חידוש השירות.
רובם עברו להשתמש בטלפונים סלולריים כתחליף לביפרים, והבעיה העיקרית שהתמודדו עימה היתה עדכון כל ספקי המידע על הדרך החדשה ליצור איתם קשר (נתון מעניין שמסופק באופן אגבי במחקר: 55% מהודעות הביפר מופצות על-ידי דוברים ויחצנים, 20% על-ידי מקורות קבועים ורק כרבע על-ידי מקורות מזדמנים, אנשי מערכת ואחרים).
הנזק הרב ביותר לעבודתם נגרם בעת שידור אירועים חדשותיים (התמוטטות הרצפה באולמי ורסאי ופיגוע בתל-אביב למשל), כשהכתב נאלץ לדווח ולהתעדכן בו בזמן. אחד הכתבים תיאר באוזני רייך את קשייו להשיג עדכון מדובר המשטרה, ששלח הודעות ביפר לכל הכתבים ולא הקפיד להשאיר את קו הטלפון שלו פנוי לשיחות. “נאלצתי להמשיך לדווח בשידור חי באמצעות טלפון נייד, כשבו בזמן ניסיתי לקבל באמצעותו מידע", מצוטט אותו עיתונאי.
מסקנה בולטת של רייך היא שהרכיב שאי-אפשר להחליף בקלות במסגרת העבודה העיתונאית אינו המכשיר האלקטרוני עצמו, אלא דפוסי והרגלי השימושים שעושים בו מקורות ועיתונאים.
מחקרים אחרים הכלולים בספר בוחנים את הפופולריות של משחק המחשב האלים Grand Theft Auto III בוונצואלה, את ההצלחה של שידורי טלוויזיה אינטראקטיביים באסטוניה, ואת השימוש שעושים מהגרים רוסים בישראל ברשת האינטרנט לצורך המצאה מחדש של זהותם הרוסית. את כל המאמרים ניתן למצוא באתר מרכז בורדה.
"New Media and Innovative Technologies", עורכים: טל סמואל-עזרן ודן כספי, הוצאת אוניברסיטת בן-גוריון וצבעונים, 2008, 296 עמודים