עטיפת הספר "ברית מילים"

סניף העיתון "דבר" בירושלים ישב ברחוב הלל, בין סניף "מעריב" לסניף "ידיעות אחרונות". בחנות בקומת הקרקע היו המחלקות המכניסות: הפצה ומודעות. עכשיו יש שם פיצוציה. סולם עץ חורק הוביל משם לשני חדרי המערכת, בקומה השנייה. כל צהריים היה מתייצב מול החנות הסמוכה, של "מעריב", סוס משטרה ועליו שוטר. הוא בא לאסוף חבילה של עיתוני "מעריב" שניתנו חינם לקצינים במגרש הרוסים. כן, קשרים של תן וקח בין שוטרים ועיתונאים היו עניין נפוץ כבר אז. מהחלון הסמוך לשולחן הכתיבה של שלמה גינוסר היינו משקיפים על הטקס היומי, נדהמים מכך שהכל גלוי לעין, הכל חשוף. על "דבר" השוטר דילג. הסתפקנו במה שהשאיר מאחוריו הסוס.

גינוסר צחק. גם אני צחקתי. למרות שהיה בכיר ממני בהרבה – הוא היה כתב מדיני ואני כולבויניק, אחד שמכסה את כל הנושאים שאחרים מסרבים לכסות - הוא קיבל אותי ללא גינונים פטרוניים. הוא היה עיתונאי משובח: אמין, הגון, קל כתיבה. מעבר לזה, הוא היה בן-אדם: רחב-אופקים, נדיב, אלגנטי, נעים.

בשנה שעברה נפטר, בגיל 72. הסרטן הכריע אותו. לפני שבועות אחדים יצא בהוצאת "כרמל" ספר בשם "ברית מילים" ובו מבחר מרשימותיו. כתיבתו היתה רווית-הומור, תמציתית ומהודקת. אביא כאן קטע לדוגמה, מספטמבר 1979, על התרדמת שתפסה את מפלגת העבודה בתקופת ממשלת בגין. הוא נקרא כאילו נכתב אתמול.

"תפסנו אותך, אה? פוקח עין תורנית, מפהק קלות, שולח יד עצלה ומרים את התריס. אור שמש מסמא. בטח, הרי כבר מאוחר בבוקר. עכשיו פגרת כנסת ארוכה הגולשת לה בעצלתיים אל שלהי הקיץ ואתה מאחר לקום בבוקר. אולי משום שבלילה אתה עסוק בהתכנסויות, או שאתה כותב זיכרונות עד השעות הקטנות והולך לישון רצוץ, או שעדיין לא התאוששת מהנסיעה האחרונה לחו"ל.

"אז בוקר טוב, מערך. בוא תקום, אפשר להישאר בפיג'מה עוד כמה דקות. תשתה קפה. תסתכל בעיתון. תראה מה קורה במדינה הזאת. והממשלה הזאת סיפור, אה? ישיבות ממשלה. נימוסים, הוד והדר. סמכות. קולגיאליות, אחריות מיניסטריאלית. תפקוד. בדיחה אחת גדולה, אתה אומר? לא נתווכח איתך. אבל זה שאתה לבוש בפיג'מה בשעה כזאת, זה לא מגוחך? סלח לי, מערך. אתה באמת מתכוון להישאר בפיג'מה עד סוף הקדנציה הזאת? את הקפה גמרת? טוב. לך תתגלח. צחצח שיניים. צא החוצה, תפוס קצת צבע. דבר עם החבר'ה. הם מתים לשמוע מה יש לך להגיד.

"שווה בנפשך, מערך, מה הסיעה שלך היתה מחוללת בכנסת בימים אלה אלמלא הפגרה. אילו ביצי זהב מטילה הממשלה הזאת ישר לידי האופוזיציה אם זאת רוצה לתפקד כהלכה. התוהו ובוהו במשק, התפקוד הכושל של הממשלה --- אבל אתה שוכב על הגב." וכו' וכו'.

מדינת ישראל נגד שלמה גינוסר

מבין כל הסיפורים שגודשים את הספר, המקומם ביותר הוא האחרון. התרופה שעיכבה את התפשטות הסרטן והאריכה את חייו נקראת טקסוטר. היא היתה בסל התרופות, אבל לא לחולים מסוגו. קופת-החולים ומשרד הבריאות סרבו לבקשותיו לממן לו את התרופה. הוא יצא למאבק משפטי, שעליו סיפר במאמר שהתפרסם ב"הארץ", שנתיים לפני מותו.

הדף שפלט מכשיר הפקס שלו זיעזע אותו. נכתב בו: "התובע: שלמה גינוסר. הנאשם: מדינת ישראל".

הוא קורא למדינה: אחותי. "אסור להתבלבל: לא אני נגדה. היא נגדי. ודווקא כאשר נחלשתי ואני משווע לעזרתה, דווקא עכשיו היא מסבה את פניה ממני ומטה לי כתף קרה. אתה זקוק לטקסוטר? אומרת לי המדינה. אני מסכימה שזאת התרופה הנכונה ביותר להארכת חייך, אבל אתה חייב לדאוג לעצמך. בשבילי המעמסה כבדה מדי. תבין: צורכי ביטחון, כבישים עוקפים פה, עיבוי התנחלויות שם. כאן גוחנת המדינה לעברי ומוסיפה באוזני בלחש מהביל: ואני לא צריכה להזכיר לך הסכמים קואליציוניים, אתנני זימה, שלמונים לרוב ולשכות שרים וסגני שרים...אז תהיה נחמד. תתחשב. והעיקר – תהיה לי בריא".

גינוסר זכה במשפט, אבל המדינה מיהרה להגיש ערעור. "אני מחזיק למדינה אצבעות", כתב, "אבל האמת היא שקצת התעייפתי. בכמה חזיתות מצפה המדינה שאנשים במצבי יוכלו להילחם? המלחמה בסרטן, ההתפתלויות במבוכים הבירוקרטיים, הניסיונות הנמשכים לתפקד בחיי היום-יום ובנוסף על כך התדיינות משפטית ממושכת שבמהלכה מגלה המדינה רוחב-לב, אמפתיה וחמלה במינונים של מדינת עולם שלישי".