קודם כל צריך להוריד מהשולחן את הנימה הקונספירטיבית. פול קרוגמן הוא מועמד ראוי בהחלט לפרס נובל בכלכלה. שמו עלה לעתים קרובות כמועמד רלבנטי, ותרומתו למחקר הכלכלי אינה מוטלת בספק. אבל, אחרי כל אלה, קרוגמן מוכר לציבור הרחב קודם כל כעיתונאי: הוא בעל טור ב"ניו-יורק טיימס" וכותב בלוג. הוא גם ידוע כמבקר חריף של ממשל בוש.

קרוגמן אינו הכלכלן הראשון או היחיד שכותב באופן קבוע בעיתונות הפופולרית. ובכל זאת, לא בכל יום מקבל עיתונאי פרס נובל בכלכלה. יותר מזה, למרות כל ההקדמות הנחוצות על חשיבות עבודותיו של קרוגמן, יש להניח שהעובדה שהוא אולי הכלכלן החי המפורסם ביותר בעולם כיום, לפחות בקרב קוראי עיתונים בארה"ב, לא נעלמה מעיניהם של אנשי ועדת הפרס בשבדיה.

אולי אני חושד בכשרים, אבל יכול להיות שהממסד הכלכלי האקדמי מנסה כאן להושיט יד לכיוון הדיון הציבורי, לנסות להפוך את מומחי הכלכלה מהאקדמיה למשתתפים יותר רלבנטיים בדיון הזה. גם זו יכולה להיות סיבה, אף אם משנית, לתת את הפרס החשוב ביותר שיש בתחום למישהו שכולכם מכירים. מישהו שקראתם הבוקר, תוך כדי שתיית הקפה, את הטור שלו.

קשה לקבוע עד כמה השיקולים האלה היו מכריעים בהחלטה להעניק את הפרס לקרוגמן, אבל קל מאוד להזדהות איתם.

צלמי עיתונות מתעדים את פרופ' פול קרוגמן באולם באוניברסיטת פרינסטון, שם נשא נאום עם היוודע דבר זכייתו בפרס נובל (צילום: בריאן וילסון, דוברות אוניברסיטת פרינסטון)

צלמי עיתונות מתעדים את פרופ' פול קרוגמן באולם באוניברסיטת פרינסטון, שם נשא נאום עם היוודע דבר זכייתו בפרס נובל (צילום: בריאן וילסון, דוברות אוניברסיטת פרינסטון)

כל כלכלן באשר הוא שמע לפחות פעם אחת את ההאשמה הבאה, שבדרך כלל באה ממי שיש לו ידע מסוים בכלכלה, נניח בוגר תואר ראשון: "למה אתה מבזבז את הזמן שלך על מודלים מופשטים שברור לחלוטין שלא מתארים שום דבר במציאות?". האשמה אחרת, המשיקה להאשמה הזו ומובעת לעתים במפורש ולעתים במובלע, היא שהממסד הכלכלי באקדמיה הוא המסד האינטלקטואלי של הימין הכלכלי הקיצוני. מאז אדם סמית ועד מילטון פרידמן, החוגים לכלכלה באוניברסיטאות הם אוסף של מעריצים נטולי בינה של השוק החופשי.

שתי ההאשמות, למותר לציין, מופרכות. אמנם המודלים שבהם נתקלים תלמידי תואר ראשון הם פשטניים למדי, וברור שבלתי אפשרי לגזור מהם ורק מהם המלצות מדיניות רציניות. אבל, המחקר הכלכלי היום מציג מודלים יותר ויותר משוכללים, ויותר ויותר אנרגיה מופנית לפרשנות של המודלים והתאמתם למציאות, כמו גם למאמץ להגדיר בדיוק מה ניתן ללמוד מהמודל בנוגע למציאות, שהיא תמיד מורכבת פי כמה וכמה אפילו מהמודל המשוכלל ביותר. באשר לזיהוי בין האקדמיה לימין הכלכלי – זו טענה שפשוט אינה מתיישבת עם העובדות. למעשה, כיום לא פחות עבודות נכתבות על הנסיבות שבהן השוק נכשל מאשר על הנסיבות שבהן השוק משיג את מטרותיו.

משום מה, הממסד הכלכלי התקשה להעביר את המסרים האלה לציבור הרחב, וכלכלנים מהאקדמיה עדיין נחשדים בניתוק מהמציאות ובאמונה עיוורת בשוק. אם במקרה ואם במכוון – מפרס הנובל הנוכחי יוצאת קריאה של הממסד הכלכלי באקדמיה: "שתפו אותנו בדיון. הדיון הזה חשוב לנו. הנה, נתנו את החשוב שבפרסים לעיתונאי, הדובר שפת בני אנוש, שמרבה ליישם את המומחיות שלו בענייני השעה, ולא רק זאת – הוא מזוהה עם השמאל".

לכלכלנים באקדמיה יש הרבה מה לתרום לדיון הציבורי. כעת השאלה היא אם יש מי שמוכן להקשיב.