סיפור יהודי מספר על רב שנכנס לבית הכנסת בבוקרו של היום שלאחר הבחירות לנשיאות ארצות-הברית. כדרכם של סיפורים יהודיים אירופיים, הסיפור שט לו במרחבי הזמן ועד היום הוא מסופר על רבנים שונים בזמנים שונים. הרב, אדמו"ר או ראש ישיבה, ניגש אל תלמידיו ושאל "האם אתם יודעים מי נבחר לתפקיד הפרזידנט ארצות-הברית, פלוני או אלמוני?". התלמידים הופתעו מהתעניינות רבם הנערץ בהבלי העולם הזה, ומיהרו לעדכן אותו: פלוני הוא נשיא ארצות הברית הבא. הרב הודה לתלמידיו, ניגש למקומו, התעטף בטליתו, התעטר בתפיליו ושטח את תפילתו לפני ריבון העולמים.

לאחר התפילה ניגשו אל הרב תלמידיו הסקרנים, ושאלו: מדוע ביקש הרב לדעת מי נבחר לנשיא? האם בתפילתו היו כוונות או ייחודים הנוגעים לנשיא הנבחר? חייך הרב את חיוכו האבהי מבעד לזקנו הלבן, והשיב: בכל בוקר, כאשר אני מברך את הברכה "שלא עשני גוי" אני מכוון שלא עשני גוי לא רק כמו איוון העגלון, אלא שלא עשני גוי גם כמו פלוני נשיא ארצות-הברית. הבוקר, מכיוון שהתחלף הנשיא, הייתי צריך לדעת כדוגמת איזה גוי אני מברך שלא עשני.

קבלת הפנים שלה זכה הנשיא הנבחר של ארצות-הברית, ברק אובמה, בטורי הדעות של העיתונות החרדית, היתה צוננת אף יותר משל הרב ששירת את קהילתו אי-שם בעיירות של מזרח-אירופה. יצחק מתיתיהו כהן טננבוים, סופר "המודיע", אף הגדיל לעשות והסביר בגיליון יום שישי שיצא לאור אחרי הבחירות, מדוע אובמה רע לא רק ליהודים, אלא גם ליהדות: "הנשיא הנבחר של אמריקה - נושאת הדגל של הפתיחות המופקרת - קיבל מרוב בני האומה האמריקנית, כולל מהרפורמיסטים והקונסרבטיבים מבני ישראל, את ההסכמה והדחיפה לדחוף את אמריקה לזרועות המתירנות של האנושות המתפקרת, והוא הבטיח להם זאת. זהו הרעם הנורא של הברק הזה! כנגד הרפובליקן מהדור הישן, ג'ון מקיין בן ה-72, שהתנגד להריסת שארית המסגרת האנושית שהמחוקקים הדמוקרטיים תבעו את הסרתה המוחלטת, התייצב ברק אובמה בן ה-47 בלבד וקרא דרור לרוח הליברלית והחופשית של האמריקאים הצעירים. מי יודע איזה רעם יישמע לאחר ניצחונו של הברק הזה?!".

טננבוים יישר קו עם ההנהגה הרוחנית של הציבור החרדי, זו השולחת צנזורים בדמות "ועדה רוחנית" בשעות הסגירה של העיתון, האמורים לפקח על התכנים המתפרסמים בעיתון לבל תתפרסם, חס שלום, תמונת אישה רחמנא ליצלן, או אולי שמה הפרטי, ובוודאי שלא יחלחלו לעיתון מסרים ליברליים מופקרים. אבל דפדוף בשאר חלקי העיתון של יום שישי מראה שהצנזור נרדם על משמרתו.

המוסף של המודיע - המכונה "תוספת", כי רק בבית המקדש היה קורבן מוסף - הקדיש נתח נכבד מעמודיו לבחירות בארצות-הברית. אחת מהכתבות, החתומה על-ידי א. שר, מצליחה להיסחף בעל כורחה עם ההתלהבות מהמנהיג החדש של העולם המערבי. "הסיפור של הנשיא הנבחר ממחיש בעיני בשר מה יכול לצאת מכל ילד ועד כמה זה מחייב אותנו המבוגרים. זהו סיפורו המדהים של ילד שלא היה לו שום סיכוי, ונגד כל הסיכויים הגיע לאן שהגיע". א. שר אף מייחס לליברל המתירן מקצת מהתכונות שהשולחן ערוך מייחס לירא שמים: "רצון, נחישות, התמדה, מסירות, חתירה אל היעד, האמונה בצדקת הדרך, ההתעלמות מהמלעיגים, אלו הן תכונות נדרשות ממי שמבקש להגיע אל הפיסגה".

גם חברו של טננבוים לעמוד הפובליציסטי של המודיע, א. מרגלית, לא מצליח להישאר אדיש לאובמה. הוא דווקא רואה בבחירתו של אדם שחור למשרה הרמה אירוע היסטורי שיש ללמוד ממנו. "הנסיקה המטאורית שהתרחשה השבוע, במעמד החברתי ובסיכוי העתידי של ציבור ענק, שרגשי הקיפוח הן המרכיב הפסיכולוגי הדומיננטי באישיות הנמנים עימו, יכולה להמחיש עד כמה, למעשה, ההתנהגות האנושית היא פועל יוצא של בחירה חופשית ללא גבולות, ועד כמה היא עשויה להרחיק לכת, עד כדי מסוגלות להכות בתדהמה את מחולליה. מה מועטות הן השנים שחלפו, מאז שאנשים שגון עורם שחור, לא הורשו לשבת לצידם של בעלי עור לבן, על ספסל אחד באוטובוס הציבורי - לפי החוק במדינות הדרומיות בארצות הברית המתקדמת".

אם טננבוים זע באי נוחות בראש שולחן השבת כאשר קרא את דבריו של עמיתו שר, הוא בוודאי התפלץ כאשר עלעל בתוספת של העיתון השכן "
יתד-נאמן". שם העז הפובליציסט פ. חובב לפנות ישירות לליברל המופקר, במכתב גלוי מעל דפי העיתון, ולבקש את עזרתו מ"ההם", הציבור בישראל שאינו חרדי. חובב מפציר באובמה להחיל גם בישראל את השיוויוניות שבזכותה נבחר לתפקיד הרם והנישא. "אולי במהלך הקדנציה שלך, מיסטר אובמה, תמצא את ההזדמנות לתת להם איזשהו רמז, שלפחות את כספי התרומה השנתית שאתם נותנים להם, שיחלקו בצורה שוויונית. במיוחד בכל מה שקשור לילדים שלנו. שלא ימציאו קריטריונים מיוחדים לילדים חרדים, במטרה לשלול מהם את הזכויות המגיעות לכל הילדים במדינה".