משהו באופן הסיקור של המערבולת הכלכלית מזכיר את שידורי הטלוויזיה לאחר פיגוע. אירוע גדול וחשוב מתרחש, וברור לכל עורכי החדשות שהעניין הזה הוא הדבר לעסוק בו. אלא שכמו שיודע כל מי שצפה בטלוויזיה בשעות שלאחר פיגוע, מהר מאוד מתברר שאין כל-כך הרבה מה להגיד. או אז נוצרת דינמיקה שמורכבת בעיקר מדיבורים חסרי תוכן כדי למלא את הזמן, חזרה אינסופית על מעט פרטי האינפורמציה שיש, ומדי פעם פריצה דרמטית לשידור עם עוד פיסת מידע, חשוב יותר או פחות.
דינמיקה דומה התפתחה בתקשורת הישראלית סביב המשבר הפיננסי. ברור שמדובר בהתרחשות משמעותית מאוד, שכל כלי התקשורת חייבים להקדיש לה סיקור נרחב. לעורכי העיתונים הכלכליים מובן ביתר שאת שעליהם להקצות למשבר חלק ניכר מעמודי המוספים שבעריכתם. אבל למרבה הצער, או למרבה המזל, לא כל יום שעובר מספק התרחשות דרמטית חדשה. הנתון הזה אינו מונע גודש של סיקור, לעתים בממדים חסרי פרופורציות.
כך למשל נפוץ ז'אנר חדש של כתבות בנוסח מה תהיה התעשייה הבאה שתקרוס: תעשיית הרכב? הנדל"ן? כרטיסי האשראי? אירועים שברגיל אינם מדווחים זוכים פתאום לסיקור ונקשרים למשבר. דוגמה אקראית: "גלובס" מוצא לנכון לדווח על 80 עובדים שפוטרו בליגת ה-NBA האמריקאית. אינספור תחזיות של מומחים יותר או פחות מציפים את העיתונות, וכך אנו זוכים לקרוא ב"כלכליסט" דיווח על מחקר של חברת סקרים ותחזיות עלומת שם על הצפוי להכנסה הממוצעת של משק בית בארה"ב ב-2010.
לנוכח ההיקף הגדול – מאות כתבות העוסקות במשבר הפיננסי והשלכותיו פורסמו בחודש האחרון בעיתונות הכלכלית בישראל – מתבקש לנקוט משנה זהירות כשמנסים לנסח קביעות נחרצות לגבי אופן הסיקור, ובכל זאת, ניתן לזהות לפחות תו היכר מרכזי אחד באופן שבה דיווחו המוספים הכלכליים על המשבר הפיננסי.
נגיד בנק ישראל סטנלי פישר (משמאל) ושר האוצר רוני בר-און בדרכם לישיבת קבינט. ירושלים, 12.10 (צילום: דניאל בר-און)
בתוך ההמולה העיתונאית נוצר בלבול בעייתי בין המשבר הפיננסי עצמו ובין המיתון שהוא עלול לגרום. המשבר הפיננסי איננו מיתון. הוא יכול לגרום למיתון, וסביר מאוד להניח שכך יהיה, אבל בשעה שרוב הכתבות הללו נכתבו, כלל לא היה ברור שהחל מיתון. הרצון לייצר כותרות, והצורך למלא את זמן האוויר העיתונאי בסיקורים של המשבר, טישטש את הגבול שבין המשבר הפיננסי, המתרחש כרגע, לבין מיתון, שיהיה אולי התוצאה של המשבר הזה.
חשוב להבהיר את ההבדל בין המשבר הפיננסי למיתון. המשבר הפיננסי גורם נזק ישיר רק לחלקים מסוימים מאוד במשק: בנקי ההשקעות שנפגעו, אנאליסטים שאיבדו את מקום עבודתם, ואחרים שפרנסתם תלויה באופן ישיר במגזר הפיננסי; בניו-יורק, למשל, מעריכים שעל כל מקום עבודה במגזר הפיננסי נוצרים עוד שני מקומות עבודה של נותני שירותים. נוסף לכך, כמה מהנפגעים הישירים מהמשבר הפיננסי הם חוסכים שהפנו את כספי החיסכון שלהם לשוק ההון.
ברם, כאשר המגזר הפיננסי נפגע, נפגעת היכולת של חברות מכל ענפי המשק לפעול, וכך משבר פיננסי יכול לגרום למיתון. מיתון הוא פגיעה במשק כולו, כשבין התסמינים האופייניים למיתון ניתן למנות אבטלה גואה, פגיעה בשכר הממוצע בכל ענפי המשק, פגיעה בצמיחה ואפילו הצטמקות (צמיחה שלילית) של התוצר. מהמיתון נפגע כל המשק, ולא רק מגזר מסוים.
בתקשורת האמריקאית נפוצה מאוד ההבחנה בין המגזר הפיננסי, המכונה וול-סטריט, לשאר ענפי המשק המכונים, מיין-סטריט (Main Street). השאלה כיצד ישפיע המשבר בוול-סטריט על הפעילות במיין-סטריט עמדה בלב הסיקור העיתונאי בארה"ב, והיתה, אגב, גם חלק חשוב בוויכוח הפוליטי לקראת הבחירות.
מרבות מהידיעות העיתונאיות שפורסמו בישראל נעלם ההבדל הזה, בין המשבר הפיננסי עצמו למיתון שהוא עלול לגרום. מתוך איזו תחושה כללית של אסון כלכלי, העיתונים דיווחו, לעתים בהרחבה מוגזמת, על כל פיסת חדשות כלכלית בעלת אופי שלילי. פורסם מספר רב מאוד של ידיעות על פיטורים, על עסקאות שהתבטלו ועוד, אלא שכל הידיעות האלו פורסמו עוד לפני שנתוני מאקרו הצביעו על מיתון. פיטורים, ביטולי עסקות, קשיים של חברות – כל אלה קיימים תמיד. להצמיד לכותרת ידיעה המדווחת על ירידה במכירות הגאדג'טים בארה"ב את צמד המלים הפופולרי "מסימני המשבר" לא הופך אותה ליותר רלבנטית.
ההבחנה הזו חשובה לא רק בגלל העניין האינטלקטואלי, אלא גם בגלל האופן שבו הממשלה יכולה, ואולי צריכה, להתערב. סוג ההתערבות הדרוש כדי למנוע כניסה למיתון כתוצאה מהמשבר הפיננסי שונה לחלוטין מסוג המעורבות הדרוש כדי לסייע למשק, הנמצא במיתון, לצאת ממנו. התוכניות המדוברות של הממשל האמריקאי, ושל ממשלות ובנקים מרכזיים באירופה למשל, הן במובהק ניסיון למנוע מהמשבר הפיננסי לגרום למיתון, או לפחות לצמצם את ההשפעה השלילית של המשבר הפיננסי על שאר ענפי המשק. אלו אינן תוכניות ליציאה ממיתון, אלא למניעתו.
כדי שיתקיים דיון מושכל בצעדים שעל הממשלה לנקוט, על העיתונות להבדיל בין המשבר הפיננסי עצמו ובין הנזקים שהוא עשוי לגרום, ובראשם האפשרות שהמשק יגלוש למיתון. אם לא יהיה ברור מהו המצב שאיתו על הממשלה להתמודד, לא יהיה טעם בדיון ציבורי העוסק בצעדים שיש לנקוט.