עם כניסתה של ישראל לתקופת בחירות, מתבקשות הערות אחדות על תפקידה של התקשורת בעת הזאת, תפקיד רב חשיבות לתהליך הדמוקרטי. בקליפת אגוז, המשימה שעליה מופקדת התקשורת היא הפיכת הבחירה לצעד משמעותי. מכאן נגזרים שלושה סוגי פעילות מבחינת התקשורת.

הסוג הראשון נועד להפוך את ההכרעה הדמוקרטית להכרעה בין גישות פוליטיות שונות, בין מצעים מגובשים ומוגדרים, שכן רק כאשר זהו אופיה של ההכרעה, יש לה משמעות. אין זה עניין פשוט, שכן מוכרות נטיותיהן של המפלגות הלא-סקטוריאליות, ובעיקר הגדולות (למעשה, הבינוניות בהיקפן, שכן להוותנו אין אצלנו מפלגות גדולות), להימנע מאמירות ברורות, לטשטש את מצעיהן מתוך פנייה למרכז ורצון שלא לנכר קבוצות משמעותיות של מצביעים. זו גישה מסוכנת, שכן היא מטשטשת את הפרופיל של המפלגות, יוצרת את הרושם שאין הבדלים של ממש ביניהן ושהמאבק הפוליטי מצטמצם לשאלה אחת – בידי מי יהיה הכוח הפוליטי.

אם כך – שואלים את עצמם הבוחרות והבוחרים – מה לנו ולעבודה הזו של בחירה? החשש של הפניית עורף להליך הבחירה הוא ריאלי. חוסנה של הדמוקרטיה מחייב את התקשורת לעמוד במפגיע על זכותו של הציבור לדעת מהי עמדתן של המפלגות השונות בכל הסוגיות שניצבות על סדר היום הציבורי, עמדה של ברחל-בתך-הקטנה, ולא בסיסמאות נבובות כגון "לא נחלק את ירושלים" כאשר אין מבהירים את המושג "ירושלים" ואת היקפו הגיאוגרפי, ולא באמירות כלליות שאין בהן תוכן ממשי כדוגמת "שלום וביטחון".

נכון שהתקשורת אינה יכולה לחלץ דברים בכוח מגרונו של פוליטיקאי שגמר אומר להסתיר מן הציבור את תוכניותיו (אולי אין לו כלל תוכנית), אולם חובתה לעשות כמיטב יכולתה בעניין זה, באופן שוויוני כלפי כלל המתחרים, ולהציג בפני הציבור את המועמד הממאן לחשוף את קלפיו. יידע הציבור שבהצבעה עבורו הוא קונה חתול בשק.

הסוג השני של פעילות הוא שרטוט הפרופיל של המועמדים לכנסת של המפלגות השונות מבחינת כישוריהם, הישגיהם או כשלונותיהם, וכן מבחינת יושרתם. אסור לקבל בשום פנים את הגישה הבלתי מבחינה שלפיה כל הפוליטיקאים מושחתים ונמוכי מצח. גישה זו מעוותת את המציאות. יש בפוליטיקה הישראלית פוליטיקאים מסוגים שונים – חרוצים, מוכשרים, ישרים, כמו גם עצלים, מוגבלים ומושחתים, ויש ריכוזים במינונים שונים של פוליטיקאים מכל סוג בכל מפלגה.

צילום: נתי שוחט

על התקשורת לעזור לבוחרים לגבש לעצמם התרשמות על המטען הסגולי של כל אחת מרשימות המועמדים. ככל שהתקשורת תיטיב למלא את תפקידה זה בשיפוט אמין ואיכותי של המועמדים, כן יגדל התמריץ לפעול כהלכה ויגבר הכוח המרתיע מפני התנהגות נלוזה. ראוי לכן, למשל, לבחון לא כמה הצעות חוק פרטיות הגיש חבר-כנסת, אלא מה היה טיבן של יוזמות החקיקה שלו.

עבודתה של התקשורת בהיבט זה צריכה להיות יסודית ומקיפה. כך, למשל, בתחום היושרה אין להסתפק רק בבחינת הרישום הפלילי של מועמד, אלא יש לבחון את התנהגותו בממדיה הציבוריים והאתיים: מה נאמר על אודותיו בדו"חות ביקורת המדינה, בדו"חות של ועדות חקירה או בדיקה, מה הרקורד שלו באמירת אמת, בעמידה בהבטחות וכו'.

העובדה שפלוני זוכה מאשמה במשפט פלילי או שלא הועמד כלל לדין אינה סופו של הסיפור מבחינה ציבורית. ראוי לבחון ולהזכיר לציבור מה היה טיבו של הזיכוי ומה היא התמונה העובדתית העולה מפסק הדין או מחוות דעתו של היועץ המשפטי לממשלה.

הסוג השלישי של הפעילות התקשורתית הנחוצה הוא ביקורת האמירות וההתנהגות של המועמדים במהלך ההתמודדות. לא תמיד מקפידים המועמדים להיצמד לאמת כאשר הם מתארים את רקורד העשייה שלהם. הם מסתמכים על זכרונו הקצר של הציבור ועל שטחיותה של ההתייחסות לנעשה בתחומים המגוונים של ההתנהלות השלטונית. חשוב שהתקשורת תעמוד על המשמר ותרענן את זכרונם של מי שסובלים מבעיות זיכרון כאשר מדובר בהתנהלות בעייתית שלהם. חשוב שהמועמדים יידעו שלא הכל הולך וכי יש מי שבוחן את מהימנות אמירותיהם.

אני מציע שאתר "העין השביעית" יבחן באיזו מידה עומדים כלי התקשורת בחובתם לדמוקרטיה הישראלית. אם תמלא התקשורת כהלכה את תפקידה, תתרום תרומה חשובה לתרבות הפוליטית ולחיזוקה של הדמוקרטיה. אם תמעל בתפקידה, יימשך תהליך ההסתאבות של הפוליטיקה ויגבר המיאוס כלפיה.

פרופ' מרדכי קרמניצר מהפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית הוא עמית מחקר בכיר במכון הישראלי לדמוקרטיה