הדילמה המרכזית של עבודת השדה האתנוגרפית, כתב האנתרופולוג האמריקאי קליפורד גירץ, נובעת מהדואליות במיקומו של החוקר, זו המשתקפת במושג "צופה משתתף". מאז החלו אנתרופולוגים יוצאים לעבודת שדה אתנוגרפית השאלה עומדת: עד כמה יכול המתבונן מן הצד לנוע מנקודת המוצא שלו כצופה טוטאלי לכיוון הנקודה שבה הוא הופך למשתתף חלקי? מה משמעות התנועה הזו לגבי יחסיו עם האנשים שביניהם הוא חי, שאותם הוא חוקר, שעליהם הוא כותב?
מצד אחד, טוען גירץ, האתנוגרף שואף להיות עולה רגל. עטוי בבגדי חג מסורתיים, הוא משתרך עם נשואי המחקר שלו בשביל המאובק, מתמזג בנחשול. הוא מתרגש כמו החוגגים, מתמלא ציפיות ומתרוקן מהן כמותם, אולי אפילו מאמין כמותם. הצלחתו להיטמע בזרם היא התנאי ההכרחי להצלחתו המקצועית.
מצד שני, קידומו האקדמי תלוי גם ביכולתו לתפקד ככרטוגרף. חמוש בכלי תיעוד ומדידה הוא מתמקם על גבעה לצד השביל, מחוץ למחנה, וממפה את התנועה. כאן עליו להיות קר רוח, מאופק ומרוסן. נחקריו אינם משתתפים איתו במאמץ הזה, ולעתים אינם מודעים לקיומו ולמשמעויותיו. בגבעת התצפית שלו הוא נוטה להתנתק מהשמחות, ההתעלויות, החרדות, הדם, היזע והדמעות שזורמים בקרב נחשול החוגגים למטה.
האתנוגרף, ממשיך גירץ, זקוק לתכונותיו וליכולתו של המשורר. סערת החוויה האישית שהוא עובר בהיותו בשדה נצרפת למלים שממצות כהרף עין סיטואציות מורכבות. אבל אסור לו לשכוח שהוא גם אנטומאי - מדען שכוחו בתיעוד שיטתי ומדויק, בזיהוי הפרטים ובחיבורם למערכת הכוללת. יש באנתרופולוגיה רומנטיקה חסרת תקנה, עם נטייה עקבית להזדהות עם מושאי מחקר שוליים וחלשים; ויש בה גם שליחות חסרת פניות בשירות עולם אקדמי, הדורש אובייקטיביות ופרוצדורה מחקרית חסרת פשרות ומתגמל את מי שמצליחים לכתוב מתוך ניכור מלא.
איור: מירה פרידמן
הדואליות שבין שני הקטבים הללו מציבה בעיה שהיא ספרותית בעיקרה, לא מתודולוגית. כמעט כל אתנוגרף יצליח, במהלך עבודת השדה שלו, להיות גם משורר וגם מדען, גם צלם וגם רקדן, גם סעור נפש וגם שקדן, צופה מגבוה וגם שכוב פרקדן. הבעיה הספרותית מתחילה כשניגשים לכתיבת הרשמים לשם פרסום. אז מתחוור שמערכת היחסים בין הכותב לבין קוראיו אינה סובבת רק סביב עדותו, אלא גם סביב דמותו. הוא, כעד משתתף, חייב לשכנע את קוראיו שמאחורי העט יש דמות בהירה, ראויה לאמון. לצורך זה עליו למצוא את הפתרון הספרותי שיאפשר למשורר ולמדען לגור ביחד באותו הטקסט.
מרי לואיז פראט כתבה על הדמיון בין האנתרופולוגיה, המתבססת על עבודת השדה האתנוגרפית, לבין ז'אנרים אחרים של כתיבה על האחר. תיאורי נוסעים ועולי רגל, כתביהם של מגלי עולם והרפתקנים, דו"חות של מיסיונרים, כתבים של גיאוגרפים ורשימות מפרי עטם של עיתונאים מבוססים לא אחת על התנסויות דומות לאלה הנופלות בחלקו של האתנוגרף: אדם זר, בדרך-כלל גבר אירופי, מגיע בחסות האפראט הקולוניאלי למקום רחוק ומנותק. שם הוא מתערה בחיי קבוצה מצומצמת יחסית, מכיר את אנשיה היכרות אישית, משקיע את עצמו בחייהם. לבסוף (או תוך כדי החוויה, כמו במקרה של העיתונאי) הוא גם מדווח לקהל קוראיו/שולחיו על הקבוצה המארחת.
הדמיון המביך בפרקטיקות, טוענת פראט, הפריע לאנתרופולוגים של סוף המאה ה-19 והמחצית הראשונה של המאה ה-20 להגדיר לעצמם נישה ברורה בעולם האקדמי. כדי להתנער מהמבוכה הם נטו להעצים עד כמה שאפשר את ההבדלים - בעיקר אלה שבינם לבין סופרי מסע ועיתונאים. רק בסוף שנות ה-80', בחסות הלגיטימציה שניתנה לרפלקסיביות באנתרופולוגיה, נוצרה הנכונות להכיר בדמיון בין הז'אנרים, מהלך שפראט עצמה היתה חלוצה בו ושכיום הוא חלק מהזרם המרכזי. אולף האנרז השבדי, מהאנתרופולוגים המובילים באירופה, חוקר בימים אלה את קהילת הכתבים הזרים של העיתונות הכתובה והאלקטרונית, תוך דגש על הדמיון בינם לבין אנתרופולוגים בעבודת שדה.
לעיתונות הישראלית יש שליחים בנקודות מפתח בעולם, בעיקר בבירות המטרופולין האירופו-אמריקאי. שליחי העיתונות הישראלית למערב עוסקים במה שלורה נאדר כינתה studying up - חקר קבוצות וחברות הנתפסות כחשובות לישראל, ובדרך-כלל גם חשובות מישראל. דמיון רב יותר למקרה האתנוגרפי הקלאסי, שבו נציג מטרופוליטני משקיע עצמו בקרב אוכלוסייה שנתפסת כפריפריאלית, קיים אצל שליחי העיתונות הישראלית אל האחר המקומי. עבודתו של יורם בינור, שהתחזה וחי תקופה בת כמה חודשים כפלסטינאי בישראל ובשטחים בשנות ה-80', ונוכחותה של עמירה הס כשליחת "הארץ" ברצועת עזה בשנתיים האחרונות, הן דוגמאות בולטות.
צבי זינגר, איש "ידיעות אחרונות" שהתנחל לאחרונה בין מתנחלי חברון, שונה מבינור ומהס. הבדל אחד הוא כמובן באוכלוסיית המחקר - זינגר הוא יהודי בין יהודים, הס ובינור הם יהודים בין פלסטינאים. ואולם זה ההבדל הפחות משמעותי מהבחינה האנליטית. הבדל חשוב יותר נובע מהמעמד המיוחד שיש לאופן ולתדירות שבהם מיתרגמות תצפיותיו של זינגר לדיווח כתוב ובמשמעות הדיווחים הללו לאוכלוסייה הנחקרת.
האנתרופולוגים נפרדו זה מכבר מהאשליה המרגיעה שכתביהם יישארו מעבר להישג היד, אופקי ההתעניינות ויכולת ההבנה של מושאי המחקר שלהם. אנתרופולוגים רבים כותבים כיום במודע גם אל הקהילה שבה חקרו, לא רק עליה. אבל, צריך לזכור, הם מוגנים: הז'אנר המדעי מורכב ממאמרים כבדי משקל ומספרים הנכתבים באטיות ובזהירות. במקרים רבים עוברות כמה שנים מיום עזיבת השדה ועד יום פרסומו של המאמר הראשון, הספר, סרט הווידאו. חיץ הזמן העבה הזה מגן על האנתרופולוג מנשימת הנחקרים בעורף.
לזינגר אין חיץ כזה. מארחיו הם מושא מחקרו, והם קוראיו ומבקריו כמעט יום יום. יתרה מזו, הדברים שהוא כותב עליהם ב"ידיעות אחרונות" אינם רק רלבנטיים למארחים; הם גורליים. הכתבות על המתנחלים, המופיעות בעיתון של המדינה עשויות לקבוע את המערכה שלהם על דעת הקהל בישראל. הם עצמם יודעים היטב שתוצאות המאבק הזה יקבעו את גורל סיכוייהם לנפץ את תהליך אוסלו או לפחות לשרוד אותו.
שלוש תובנות, לפחות, מספקת האנתרופולוגיה על משימת הדיווח מן הפריפריה. ראשית, הקורא שמתעניין לכאורה רק בעדות אינו חדל לשאול את עצמו גם שאלות מהותיות ומטרידות על אודות דמותו וזהותו ומניעיו ומיקומו של החוקר, אשר אסף את העדות וגם מגיש אותה. שנית, בעצם בחירתו של החוקר לפעול בדרך של מגע מתמשך עם הקהילה הנחקרת ובתוכה, הוא קולע את עצמו לתוך דואליות מורכבת, שהכוחות המשחקים בה הם "מדעיות" מצד אחד ו"הזדהות" מצד שני. שלישית, הבעיה המרכזית של המיזוג בין שתי האוריינטציות היא ספרותית: הצלחת החוקר לשכנע בטיב עדותו ובערכה תלויה בהצלחתו ביצירת דמות אמינה הכורכת אלמנטים שירתיים לצד כישורי מדען.
התובנות הללו ידועות אינטואיטיבית לצרכן של הדיווח גם אם לא שמע על גירץ ועל דילמות פוסט-מודרניות באתנוגרפיה. זה רק מקשה את מצבו של הכותב, המחויב להיות מודע בלי הרף ל"אני" שבו הוא מתנסה כבן-אדם ושאותו הוא מסנן בלי הרף לדברים שהוא כותב ומפרסם. במציאות נפיצה כמו זו השוררת בין יהודי חברון, אין תחליף למודעות חדה ורצופה למיקומו של הכתב ולמניעיו.
ד"ר דני רבינוביץ' הוא אנתרופולוג מהמחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית
גיליון 6, נובמבר 1996