ההישג הבולט של מיקה תימור, יותם גנדלמן וארי פינס, שיצרו את סדרת הטלוויזיה המדוברת "צל של אמת" (ערוץ 8, הוט), הוא שהיא הצליחה לבלבל את קהל הצופים בה. כשאני כותב שהיא הצליחה לבלבל את הצופים אני לא מתכוון לבלבול בהקשר לזהות הרוצח "האמיתי" של תאיר ראדה, אלא לעובדה שהם גרמו לצופים (ולמבקרי הטלוויזיה) לשכוח שמדובר, אחרי הכל, ביצירה טלוויזיונית, שמחויבת קודם כל לכללי הז'אנר, ובתוכם יצירת דרמה וריגוש הצופה. יצירה שחיפוש אובייקטיבי, מדעי-כמעט ומשפטי בעיקרו אחר עובדות, ראיות וכיוצא בזה, הוא בחלק מן המקרים מחוץ להישג ידה.

ואיך הצליחו היוצרים לבלבל כך את הצופים? התשובה לכך פשוטה מאוד: החבורה הזו, והצוות שליווה אותם מטעם ערוץ 8, מאוד טובים במה שהם עושים, והסדרה הזו על הרצח שבוצע לפני עשור היא מסדרות הדוקו-דרמה הטובות שנעשו בארץ. לא רק האמצעים הוויזואליים, צילומי האוויר והראיונות שבהם המרואיינים מביטים הישר למצלמה עושים את הסדרה הזו לטובה כל-כך. גם העבודה העיתונאית, היינו: התחקיר שעליו מתבססת הסדרה, שהוא מקיף, מעמיק ויסודי.

מקובל בדין הפלילי שעל מנת להרשיע נאשם נדרשים גורמי אכיפת החוק לבסס את ההאשמות נגדו "מעבר לספק סביר". אצל כל צופה בסדרה, אני משוכנע, התעורר ספק סביר ולמעלה מכך בנוגע להרשעתו של רומן זדורוב ברצח תאיר ראדה. עיקרי הספק נוגעים לעדותו המאוחרת של א"ח, שהעיד בפני יוצרי הסדרה, ולפני כן במשטרה, שראה בעצמו את כלי הרצח ושחברתו לשעבר הודתה בפניו שהיא-היא הרוצחת. יוצרי הסדרה מעבירים את הרושם שהמשטרה לא התייחסה ברצינות לעדותו של א"ח. להבדיל מהמשטרה, היוצרים נותנים משקל רב לעדותו, שנתמכת בעדויות נוספות.

אז היוצרים הצליחו לעורר ספק בלבו של כל צופה באשר לזהות הרוצח ‒ אבל כאמור, הם היו כל-כך טובים, בזה שהם הביאו גם לבלבול נוסף. הם גרמו לכך שהצופים חשבו שהסדרה מצאה את הרוצח. "צל של אמת" לא עוררה ספק, אלא ודאות. מבחינתם, יוצרי הסדרה עשו עבודה טלוויזיונית ועיתונאית נפלאה. העניין הוא שבסוף-בסוף, תחקיר עיתונאי וסדרת טלוויזיה לא יכולים להיות באמת תחליף למערכות אכיפת החוק ולערכאות השונות של בתי-המשפט. אין להם לא את הכלים, לא את הסמכות, וגם לא תמיד את המוטיבציות (במיוחד כשמדובר בטלוויזיה).

כל תחקירן מתחיל ואפילו כזה מנוסה מאוד מייחל שתחקיר שביצע יביא לשינוי אמיתי במציאות, ובחלק מהמקרים למעצרו ומאסרו של עבריין. חלק מאיתנו העיתונאים מסתובבים עם לא מעט גולגלות על החגורה. אבל הגולגלות הללו, שהמצוד אחריהן החל בתחקיר מוצלח, עברו תמיד דרך המסננת של בתי-המשפט. לצד התחקירים שהביאו להרשעות ישנם לא מעט תחקירים – בתוכם כאלו שהרעידו את אמות הספים של דעת הקהל ‒ שנגמרו, מבחינה משפטית, בקול ענות חלושה. היינו: האדם שנחשד מעל דפי העיתון או מרקע הטלוויזיה כלל לא הועמד לדין, או שנמצא זכאי על-פי דין.

עיתונאים מוכשרים, ויותר מכך עורכים מוכשרים, יודעים לפרסם תחקירים שנדמים להיות "תיק סגור". ובכל זאת, לא תמיד התמונה העיתונאית המרשיעה מבשילה להרשעה משפטית.

צילום מסך מפתיח הסדרה "צל של אמת"

אז יצירת הספק הסביר אצל הצופה בסדרה היא הצלחה עיתונאית וטלוויזיונית. ההד הציבורי מנפח, אני בטוח, את חזם של קברניטי ערוץ 8 ויוצרי הסדרה, ובצדק. אבל המהומה התקשורתית אין בה די כדי לשנות את המציאות, אלא אם תבשיל ללחץ ציבורי ממשי על פרקליטות המדינה ומשטרת ישראל לפתוח שוב את התיק, אחרי שזדורוב הורשע כבר במספר ערכאות. עד אז, אם בכלל, כוחה של הסדרה יישאר בבלבול שיצרה בין סדרת טלוויזיה, לבין מערכת החוק והמשפט. הגבול בין הרשעה ציבורית להכרעה משפטית מעולם לא היה מטושטש כל-כך.

ככתב לשעבר לענייני פלילים, אני מציע לכל צופה של הסדרה שמנוחתו הוטרדה, ויש בו עניין אמיתי להבין במלואה את התמונה המורכבת, לקרוא את הפרוטוקולים המלאים של כל הדיונים שנערכו במשפטו של זדורוב בערכאות השיפוטיות השונות. לא יהיה בכך כנראה כדי להסיר את אותו הספק הסביר מלבו, ברם, התמונה שתהיה מונחת לפניו תהיה שלמה יותר מזו שלאחר הצפייה בסדרה.