בינואר 78' התחלתי דרך ארוכה ורצופה של שידורי חדשות ברדיו ובטלוויזיה, וביניהם גם הרבה עיתונות כתובה. "עבודת שטח" סביב השעון. במשך השנים שידרתי וכתבתי, על-פי חשבון זהיר, יותר ממאה אלף ידיעות שונות ובחלקן אף משונות, אך מעולם לא חשפתי ("הסגרתי") מקור לידיעה בכלל ולידיעה רגישה בפרט. והפיתוי לעשות זאת, צריך להודות, היה לעתים קרובות גדול.
מציאות
בשלהי שנת 91' זימן אותי מנכ"ל רשות השידור דאז, אריה מקל, לפגישה דחופה, מהיום למחר, בארבע עיניים, בלובי של מלון "דן" בתל-אביב. היה זה אך תקופה קצרה לאחר שמוניתי לתפקיד הכתב המדיני של הערוץ הראשון (והיחיד באותה עת). עילת השיחה הבהולה, שנקבעה ליום ששי בצהריים, היתה זעמו של ראש הממשלה דאז, יצחק שמיר, על ידיעה בלעדית ששידרתי במהדורת הלילה הקודם. זעם זה ניחת, לטענת מקל, על ראשו שלו, בהיותו מינוי פוליטי האמור - כך סברו בלשכת ראש הממשלה - לספק את הסחורה ולמנוע ידיעות "שליליות" כאלה.
מקל דרש לדעת מיהו המקור לידיעה, ולא - ידאג לפטר אותי מתפקידי, כך איים. סירבתי. מקל "העניק" לי ארכה לחשיפת המקור עד צאת השבת, אבל לא שב אלי עוד בעניין זה. זו גם היתה הפעם האחרונה שנתקלתי בדרישה כזו מצדו.
מסקנות
עיתונאי ראוי לשמו לעולם לא יחשוף את מקורותיו. בשום תנאי. זה כלל הברזל, ולפיו יש לנהוג. מקורותינו הפוטנציאליים חייבים לדעת שאנו מעניקים להם חיסיון מוחלט, יהיו מי שיהיו וינהגו כאשר ינהגו.
האם לא ייתכנו בכל זאת מצבים יוצאי דופן, שבהם ניתן לשקול הפרת חיסיון זה? ודאי שכן. האם, לדוגמה, לא נסגיר את זהותו של מחבל-מתאבד שהפתיע אותנו במהלך ראיון עם מידע טרי על פצצה שכבר הטמין, והיא מתקתקת?
אלא שגם מדילמות נדירות ואבסורדיות כגון אלה ניתן לחמוק באמצעות הימנעות מראש מקבלת מידע ממקורות, שברור מלכתחילה כי הם עלולים לסבך את העיתונאי עם החוק או עם מצפונו.
היכן הגבולות? בלבו, במצפונו ובהגיונו של כל אחד מאתנו. שום משנה סדורה של מכללה לתקשורת אינה יכולה להחליף את התמהיל של אתיקה מקצועית, חושים בריאים, שכל ישר ובעיקר ניסיון מקצועי מצטבר.
מציאות
לפני כשנתיים קיבלתי מידי שר בכיר מסמך נדיר ופרובוקטיבי, ששיגר לראש הממשלה. השר אישר לי את הפרסום הבלעדי של המסמך ואף קבע את כללי הפרסום. התהודה היתה גדולה. ראש הממשלה רבין ספג מהלומה פומבית. בישיבת ממשלה, יומיים אחרי הפרסום, נרמז השר מצד חבריו, באופן טבעי, כי ידו בהדלפה. השר, מנוסה ככל שהוא, נכנע משום מה ללחץ, "נשבר" וחשף בישיבה כי הוא עצמו מסר לי את המסמך. אלא שהשר טען שהניירות לא נועדו לפרסום וכי אני הפרתי את אמונו ולא עמדתי בפיתוי.
משמע: כדי להגן על עצמו שיקר האיש הבכיר בפומבי ופגע ביקר לי מכל מבחינה מקצועית: שמי הטוב ואמינותי. מאוד מאוד רציתי להגיב. הרי המקור כבר חשף את עצמו, ומרצון. אבל הבלגתי. כי כאמור, לא חושפים מקור עיתונאי בשום תנאי.
מסקנות
החיסיון המוחלט שאנו מעניקים למקורות, ראוי לו שיגובה גם במעין חסינות עיתונאית. מושג זה, דומני, אינו מעוגן בשום מסמך רשמי או חקיקה כלשהי.
אל להם לבתי המשפט לכפות על עיתונאי לחשוף מקורות אלא, אולי, במקרים חריגים שבהם נסיבות מיוחדות חוברות לטמטום ו/או לרשע תוך סיכון מיידי של חיי אדם או פגיעה בהם.
נכון, מאחורי החיסיון העיתונאי יסתתרו לעתים עבירות על החוק, אבל לעניות דעתי זה המחיר שצריך וחייב שלטון החוק בדמוקרטיה לשלם, כדי לשמר את חדות שיניו של כלב השמירה שלה. תועלתה של עיתונות חופשית וחסרת עכבות תהיה גדולה לאין ערוך מנזק זה.
אין עיר מקלט טובה יותר וחשובה יותר למידע רגיש ומוסתר מאשר עיתונות המגנה על ספקי המידע הזה באשר הם. ותמיד יתחככו העיתונות והחוק היבש זה בזה, זה כנגד זה, בשוליים. אין מכך מנוס. צריך להשלים עם זה.
מציאות
לפני שנים ספורות שידרתי כתבת תחקיר ארוכה ומפורטת באחד מערבי שישי. נכללו בה עובדות קשות הפוגעות באישיות ביטחונית מרכזית ופופולארית, כמו גם בראש הממשלה שכיהן אז ובקודמו, איש מפלגה יריבה.
את המידע, שנאסף בעמל רב במשך חודשים, "חלבתי" בעיקר מכמה מקורות בכירים ביותר, שמקצתם מקננים בצמרת מקבלי ההחלטות גם כיום. בעקבות שידור הכתבה נאלצתי לספוג קיתונות של ביקורת פומבית, השמצות, איומים והכחשות מפוברקות. אלה, שלא הפתיעו אותי כלל, באו מהממשלה כולה, מן המערכת הביטחונית ומאנשים נוספים, שהגרועים שבהם מבחינת חריפות התגובה היו - כמה לא מפתיע - עמיתי למקצוע: עיתונאים מלחכי פנכה ומהירי שליפה, שלא היססו להצטרף לממסד הנאבק על נפשו. ניכר במרבית התגובות העיתונאיות, שצידדו באישיות הביטחונית, כי הוא שימש לכותבים מקור נאמן (שנחשף בזאת...) וכי כלל לא הבינו ולא ניסו להבין את מהות הגילויים החדשים.
בעודי הודף (בהצלחה, על-פי טעמי), את מתקפת הנגד, תהיתי אם מישהו מבין המקורות לכתבה, שעקבו כמובן בעניין רב אחרי התפתחותה, יטרח לסייע, אם לא למעני - לפחות למען הוצאת הצדק לאור, למען הנורמות המוסריות הראויות, למען ההגינות והצדק (וכל הערכים האלה אכן מעורבים בפרשה). אבל איש מבין האישים הבכירים, אנשי הנאומים חוצבי המלים, לא הבין.
ניסיתי לא מכבר, שנים אחרי, לדובב את האישים האלה: "האם תהיו מוכנים, כעת, לשחזר את עמדתכם בפרשה?" בזה אחר זה הם השיבו בשלילה, נשארים לעמוד מנגד. איש איש מסיבותיו - ואיני מגנה אותם.
מסקנות
זכות גדולה וייחודית ניתנת לעיתונאים בכך שהם מפרסמים את הגיגיהם בפומבי. מעין "רישיון להרוג", מילולית, ניתן בידינו, בעיקר בטלוויזיה. והאחריות כבדה. שמירת החסינות של מקורות היא רק חובה אחת, תשלום לא גדול ולא נורא יחסית תמורת הזכות לפרסם. אבל אני מוצא שעם התפתחות אמצעי התקשורת בארץ והתחרות הגוברת ביניהם, נוטלים לעצמם עיתונאים ופסבדו-עיתונאים יותר ויותר חירות לפרסם דברים בשם מקורות אנונימיים. במקרים לא מעטים, תחת אצטלה של חיסיון עיתונאי וסודיות מקורות, מתפרסם מידע חלקי ואף שקרי - שמועות, רסיסי ידיעה, מידע מסורס ומעוות של הגיגים פרטיים המתחזים לעובדות. גם על כל אלה מגן החיסיון העיתונאי הגורף.
כאן מוטלת האחריות על העורך. עליו למנוע פרסום ידיעות מפוברקות, למנוע ככל שניתן הסתמכות על מקורות אנונימיים ולבלום בעודה באבה התפתחות של עיתונאים בלתי אמינים. חובה עלינו, העיתונאים לסוגיהם הרבים, להשית גם על עצמנו את עולם של מוסדות ביקורת רציניים יותר, יעילים יותר ומקלים פחות מאלה הקיימים כיום. אם נשפוט את עצמנו במהירות, בחומרה וביעילות כשם שאנו מצפים ממוסדות ציבוריים אחרים, לא רק שנמנע פרסומים שגויים, מטעים ורצופי טעויות, אלא גם נסייע למיגור המתקפות על התקשורת. התופעה הנתעבת הזו מתבססת, בין היתר, גם על התחושה (שכאמור, אינה נטולת בסיס) שבעוד העיתונאי ומקורותיו מסתתרים מאחורי שריון בלתי חדיר כמעט, מותר דמו - או ליתר דיוק שמו הטוב - של המסוקר.
גדי סוקניק הוא העורך הפוליטי של חדשות ערוץ 2
גיליון 6, נובמבר 1996