כמעט בכל תקופה ניתן למצוא מקרים בולטים המעוררים סערה לרגע: האם ראוי היה לפרסם פרטים על מנהגי ההתבדרות והפנאי של רוני בר-און אגב מינויו ליועץ המשפטי לממשלה? האם הכיסוי של ילדי משפחת נתניהו ראוי? האם נכון היה מצד העיתונאים לבקש "הצצה" אל תאו של יגאל עמיר כדי לפרסם את ממצאיה? האם נכון היה לאפשר הצצה כזאת? האם נכון פעלו אלה ששיחררו מידע פסיכיאטרי על נועם פרידמן, היורה מחברון? האם ראוי היה לתת פרסום לפרקי יומן ומכתבים של ואנונו? האם ראוי לפרסם, לחזור ולפרסם, פרטי מקרים קשים כגון מצב גופתה של חיילת שנרצחה? תמונות מביתו של דוד אבידן כאשר היה במצב של הידרדרות נפשית? פרטים על חיי המשפחה של נשים וילדים שהפכו, שלא בטובתם, לקורבנות של אלימות במשפחה? הסערות שוככות, אנחנו עוברים הלאה, קצת לקחים נלמדים - אבל השאלה נשארת בעמימותה.

בסופו של דבר, מי שנמנע לפרסם רואה את עצמו מפסיד. המהלך הוא לכיוון אחיד - מבחינת עיתונאים, חיפוש ופרסום מידע פרטי, גם כזה היכול להיות מביך ללא טעם, עדיפים על הימנעות אצילית. את השיקול המקצועי הזה, החשש להיראות כ"פראייר", הרצון ללכת עד הסוף עם "סקופ", התקווה לעשות כותרות ורווחים, מסבירים ומצדיקים פעמים רבות בשם "זכות הציבור לדעת". קשה ללחום נגד כוחות כה מגוונים וחזקים, וסביר להניח כי מלחמה כזו לא תצלח, אולם, אנו חייבים לעצמנו לפחות את הבירור: האמנם יש פה תמיד שירות חיוני לציבוריות הישראלית, או שמא גם הצנעה של אינטרסים פרטיים וחיפוש אחרי סנסציות, שיש בהם נזק ציבורי פוטנציאלי, תחת מסך של אינטרס ציבורי?

איור: ג'ודית אשר

בחרתי במיוחד מקרים שבהם הטיעון לטובת הפרטיות הוא חזק על פניו. לא כללתי פרסום של מחלתו של מנהיג או דפוסי התנהגותו במצבי לחץ או איום. איני מונה כאן מידע הנחוץ להערכת התפקוד הציבורי של אדם, או מידע שהוא חיוני על-מנת לנקוט עמדה בסוגיה בעלת חשיבות ציבורית. בכל המקרים הרבים שהבאתי, היה הפרסום פוגעני - והקשר בינו ובין סוגיה לגיטימית לבחינה ציבורית היה חלש או לא-קיים, או שהגילוי נבע מהפרת חובת אמון. פגיעה באדם על-ידי פרסום דברים הנוגעים לצנעת חייו היא גדולה ומשמעותית. במקרים קיצוניים, היא עלולה להביא לנזק נפשי חמור, אולם אף במקרים "רגילים" היא גורמת עוגמת נפש גדולה ותחושות של חוסר-אונים, ניתוק ופגיעה. כל פגיעה כזאת צריכה להיות מוצדקת, והנטל להצדיקה גדול יותר ככל שהפגיעה קשה יותר. ההכרה בחירות הביטוי של העיתונאי היא אומנם הגנה על אינטרס חשוב ולגיטימי, אך אינה מספיקה, לבדה, לגבור על נטל זה. צריך באמת להיות נימוק חזק שיכול להצדיק את ההחלטה לחפש את המידע ולפרסמו. לטעמי, ברוב המקרים שציינתי, אם לא בכולם, נימוק כזה איננו קיים. החשש המבני הוא כי השיח שלנו, הן בין עיתונאים והן בחוגים משפטיים, פועל להשכחה של אמיתות חשובות אלה. השכחה זו מסייעת לכוחות המקצוע והשוק הדוחפים לפרסום, ויחד באמת אין לנו סיכוי נגדם.

הבעיה של שיח העיתונאים והמשפטנים (ויסלחו לי אלה בשני המקצועות שלא ראוי להכליל אותם במסגרת זו) אינה מיוחדת לישראל. היא יובאה אלינו בעיקר מארצות-הברית. החשש (המוצדק) מצנזורה והגבלות מטעם הממסד על חופש הביטוי בעניינים ציבוריים הביא לפיתוח דוקטרינות ומנהגי חשיבה גורפים, המתבוננים בחשדנות כלפי כל מגבלה, מכל סוג, על חופש הפרסום בתקשורת-ההמונים. כל ניסיון לתחום גבולות מתפרש כתחילתו של מדרון תלול שאי-אפשר ולא ירצו לעצור בו לפני השתקה של כל ביקורת לגיטימית. כל מאבק נגד פרסום נתפס כביטוי של כוחות החושך, וכל ניצחון במאבק כזה - כעוד גילוי של חירות וקידמה. בתנאים כאלה, בעיקר כאשר הגילויים נעשים ב"סביבה" של אירוע או אישיות שאין מחלוקת על חשיבותם הציבורית, אנו נוטים שלא לעשות את השקלול הזהיר והמכבד הנדרש כאשר על כף המאזינים עומדת פגיעה באדם.

העיקרון צריך להיות חזרה אל מושכלות היסוד: כאשר פרסום פוגע בצנעת הפרט, יש לבדוק אם יש לו הצדקה. לא כל מה שהציבור ישמח לדעת הוא גם דבר שיש הצדקה לפרסמו. לציבור יש זכות לדעת רק מה שנחוץ לו לעשיית שיפוטים שהוא חייב או רשאי לעשות. בכל שאר העניינים - אני הייתי מפעילה פרזומפציה דווקא לטובת הפרטיות. איני סבורה כי העניין הציבורי יינזק בשל כך. להיפך: האווירה תהיה יותר עניינית ופחות רכילותית.

ניתן לטעון נגדי שאני מטילה הגבלות חריפות מדי על התקשורת. איני סבורה כך. נטען לעתים שמושאי הפרסום אינם יכולים להלין משום שהם הסכימו לכך, במפורש או בכך שהציגו מועמדות לתפקיד ציבורי חשוב. באף אחד מן המקרים האלה אין הסכמה מפורשת. מועמדות לתפקיד ציבורי אכן יכולה להצדיק פרסומים מסוימים, אולם אסור להציגה כבסיס למתן הסכמה שלא היתה. ניתן לטעון נגדי שאף אם אני צודקת בכל אחד מן המקרים האלה לגופו, עצם ההגבלה העצמית היא פסולה, שכן היא תעודד הגבלה עצמית גם בעניינים שבהם ראוי לפרסם. אבל זה הלוא הטיעון המפורסם של המדרון התלול שהצגתי למעלה. חשוב, לכן, להראות בכל מקרה כי אמנם קיים בפרסום אינטרס ציבורי המצדיק את הפגיעה. חשוב, בעיקר להימנע מן העמדה הצדקנית הרואה בכל פרסום עניין ציבורי. וחשוב לזכור, במידה נכונה של ריחוק, את המסר החזק של "הכבוד האבוד של קתרינה בלום".

רות גביזון היא פרופסור למשפטים באוניברסיטה העברית ונשיאת האגודה לזכויות האזרח

גיליון 7, פברואר 1997