צריך לברך על הדיונים שמנהלת התקשורת לאחרונה בנושא החיסיון העיתונאי ("העין השביעית", גיליון מס' 6). לעתים נדירות מתפנה התקשורת לבחון את אמות המידה האתיות שמנחות אותה ואת הגבולות הדרושים לה, אבל צריך גם להישמר מהנאיביות והרומנטיות שמשליכים עיתונאים ותיקים כמו גדי סוקניק על נושא זה. כאילו ההבטחה שלא להסגיר מקור הופכת את העיתונאי לאמיץ ואבירי יותר.

גישה כזו מציבה את העיתונות כולה בעמדת נחיתות. רוצה לומר: למקורות המידע יש זכויות, לעיתונאים אין. זו עמדה מסוכנת ובעיקרה לא נכונה. יחסי מקור-עיתונאי הם סוג של חוזה, וכמו כל חוזה, יש מצבים שבהם בלתי אפשרי - ואף אסור - לאכוף אותו. כך, למשל, במקרה שמקור מטעה ביודעין את הכתב ומוסר לו מידע שקרי. איך ייתכן שמקור, שהדיח כתב לפרסם דבר שקר, ימשיך לחסות בצל המגן העיתונאי, שבהכרח יהפוך לנפגע העיקרי? הבעיה היא שעיתונאים רבים "סולחים" למקורות ששיקרו להם ביודעין, מתוך חשש לאבד את שירותיהם להבא. זה מצב לא נסלח וככל שעיתונאים יבליגו, תידרדר אמינותה של התקשורת.

גם פוליטיקאי פופולרי שמנהל קשרים רצופים עם עיתונאים צריך לדעת, ששיחות "אוף דה רקורד" אינן עיר מקלט להכפשות חסרות בסיס של יריבים. ברגע שמקורות ידעו שלא יישארו אנונימיים אם יתברר ששיקרו יהפכו באחת למקורות אמינים בהרבה. אלא שלצורך זה נדרש מעיתונאים אומץ רב הרבה יותר מאשר לחייך למצלמה ולומר: לעולם לא אחשוף את מקורותיי.

אגב, מאוד פופולרי לצטט לאחרונה מפרשת ווטרגייט וללמוד מהתנהגותם של העיתונאים שחקרו אותה, משל הם מורי הדרך לעיתונאות ראויה. מעניין אם כן להזכיר, שבוב וודוורד וקרל ברנסטיין דווקא חשפו מקור: מדובר בסוכן אף.בי.איי. שמסר להם מידע, שלאחר שהתפרסם התברר שאינו נכון. זו היתה הידיעה השגויה היחידה שהשניים פרסמו באותה פרשה ובשעתה היא הסבה להם נזק רב. בספרם "כל אנשי הנשיא" מספרים השניים כי לאחר שהבינו שהוטעו פנו למקור ודרשו ממנו הסברים. משסירב להיענות להם, פנו למנהל שלו וחשפו בפניו את העובדה שהסוכן שימש להם מקור. הם לא איבדו מקורות אחרים בעקבות זאת, והם גם לא נתקלו שוב במצב דומה.

הכותבת החלה לעבוד לאחרונה ב"הארץ"

גיליון 7, פברואר 1997