אין תחליף ל"אוף דה רקורד". אם יוסכם שהסדר כזה לא ייתקיים יותר, תאבד העיתונות את אחד הספקים החשובים ביותר שיש לה, הן לצורך הבאת מידע לקורא והן לצורך הבנת המאורעות. מקבלי ההחלטות, מצדם, יאבדו כלי רב עוצמה שבאמצעותו אפשר להשפיע על דעת הקהל.

ה"אוף דה רקורד" הוא הערותיו של המחזאי לבמאי או לשחקן. בלעדיהן אין המחזה יכול להיות מוצג על הבמה, גם אם לקורא הן מיותרות. לפעמים, הפרת הנורמות הכרוכות בהסדר זה עלולה ליצור כזה חשד בין מרואיין למראיין, עד כי השימוש בשיטה עשוי להתנוון ולהיעלם. אם זה יקרה, תהיה זו בשורה גרועה לא רק למקבלי ההחלטות ולעיתונאים אלא בעיקר לציבור הרחב.

איור: עמוס אלנבוגן

מצד אחד יש לשמור מכל משמר על חיסיון המקור. חשיפת המקור תמית את ההסדר. העיתונאי יודע, שהיענות לפיתוי של רגע לחשיפת המקור שלו עשויה להעניק לידיעה הבלטה גדולה יותר, אך הוא גם מבין שיהיה לכך מחיר; הידיעה הזו תהפוך ל"אוף דה רקורד" האחרון שלו. החברה יודעת, שאם תטיל על העיתונות את החובה לחשוף מקור זה או אחר, תמנע בסופו של דבר מקהל הקוראים מידע מקיף, ואלה יאלצו להסתפק בקבלת התגובות הרשמיות ובצפייה במסכות שכולנו עוטים בעת הראיון.

מצד שני, יש לדעת שקיים הבדל בין ידיעה לידיעה הניתנות ב"אוף דה רקורד". ההבדל העיקרי הוא בין "בדידי הווא עובדא" לבין מה שידוע לי על האחרים.

אם אני שב מסיבוב של שיחות מדיניות ומשוחח עם עיתונאי, ואני מספר לו שדיברתי עם ראש ממשלה פלוני ועם שר אלמוני ועם נסיך פלמוני, ושהם כולם מודאגים כולם מן המצב בסעודיה, אבל אי אפשר לצטטם, יוכל העיתונאי לומר ש"בירושלים ערים לדאגה בעולם הערבי בנוגע למצב בסעודיה", ולדעת שהוא אינו לוקח על עצמו סיכון מופרז של עשיית טעות. אבל אם אני מספר לעיתונאי ששמעתי שאישיות פלונית בזבזה כספים בקזינו, אבל זה "אוף דה רקורד", והוא - מצדו - מפרסם את שם האישיות אך איננו מפרסם את שמי, זהו ניצול לרעה של ההסדר. מידע כזה יכול להוות קצה חוט לבדיקה, אבל איננו יכול להוות תחליף לידיעה תוך ניצול העקרון של חיסיון המקור.

הכללים הללו אינם כתובים בספר החוקים; הם תוצאה של שנים רבות שבהן פועלת עיתונות בחברה דמוקרטית, ושבהן מתעצבות נורמות ביחסים שבין מקורות המידע לאמצעי התקשורת.

קל לקרוע את הרקמה הדקה הזו, וקשה יהיה לשחזר אותה אם תיקרע. קל לקום יום אחד ולהציע את ביטול ה"אוף דה רקורד", כשם שקל להשתמש ב"אוף דה רקורד" לרעה. עדיף לשמור על הנורמות האלה, כי הן לטובת כל המשתתפים במשחק הדמוקרטי.

הדבר שאנו זקוקים לו כדי לעשות זאת הוא בעיקר ריסון עצמי והכרת המגבלות שבהן אנחנו מחויבים - כמקבלי החלטות או כעיתונאים רבי השפעה.

ח"כ ד"ר יוסי ביילין היה בעבר עיתונאי ב"דבר"

גיליון 6, נובמבר 1996