מאות אנשי תקשורת, יחצנים, פוליטיקאים, מסבירנים, אנשי צבא ועסקנים מבלים בימים אלה בכנס אילת לעיתונות, הכנס הגדול והמקיף של עולם התקשורת בישראל. המשתתפים מתחככים אלה באלה ומדברים. על מה הם מדברים? כמה מהנושאים שהכנס מבטיח לעסוק בהם חשובים למדי: כלכלה ותיירות, בריאות וסביבה, עיתונות ומשפט, תקשורת ותרבות, רשתות חברתיות, משטרה ופלילים, טוקבקים, אינטרנט ומעמד העיתונאי, וגם קבוצות שקופות לעיתונות. נושאים אחרים – שוליים עד ביזאריים.
אבל אורחת חשובה אחת תיעדר מהכנס: המציאות. לשם דיוק, המציאות הגיאו-פוליטית המטרידה ההולכת וסוגרת עלינו.
בין כנס אילת בשנה שעברה לכנס העיתונות הנוכחי התחוללה מלחמה בעזה, הממשלה בישראל התחלפה, תהליך השלום נתקע עמוק בבוץ, הרשות הפלסטינית עומדת לקרוס ותהליכים הרי-משמעות מתחוללים בעולם הערבי ובעולם הגדול. אבל מארגני הכנס לא מצאו לנכון לשלב אף לא אחד מהנושאים הללו בין עשרות הפאנלים המתוכננים.
הנה כמה עניינים שלא תמצאו ברשימת הנושאים שנדונים השבוע בכנס אילת לעיתונות: סיקור המלחמה בעזה, סיקור טיפולה של התקשורת הישראלית בדו"ח גולדסטון ובעדויות החיילים ששבו מעזה, סגירת עזה בפני העיתונאים הישראלים והזרים, תופעות מטרידות של צנזורה עצמית בתקשורת הישראלית, הסיקור החסר של הכיבוש, ההיעלמות הכמעט מוחלטת של ז'אנר התחקירים העיתונאיים מההוויה הציבורית-פוליטית, והרשימה ארוכה.
כל מי שעיניו בראשו רואה כיצד המציאות באזורנו מתקרבת לנקודת הפיצוץ הבלתי נמנעת. כמה עיתונאים הגונים יוכלו לבוא ולומר בבוא היום: חקרנו, התרענו, דיווחנו, ביקרנו, הזהרנו, מילאנו את חובתנו העיתונאית?
צוללת בנמל אילת (צילום: פלאש 90)
להזכיר, במהלך השנה החולפת הידרדר מדד חופש העיתונות של ישראל, לפי הארגון עיתונאים ללא גבולות, למקום ה-96 בעולם, נפילה של 44 מקומות, כאשר מדינות כמו כוויית, לבנון ואיחוד-האמירויות מקדימות אותה. גם זה לא יידון.
לעומת זאת, יחסו הלא הוגן של העולם כלפינו דווקא יעלה לדיון. למשל, בפאנל שכותרתו: "יחסה של העיתונות הבינלאומית לישראל". מפגש אחר יעסוק בשאלה "איך לדבר עם העולם, הסברה או מניפולציה?" (יפתח אותו שר ההסברה והתפוצות יולי אדלשטיין).
כותרתו של דיון מקומם במיוחד היא "האם העיתונות הישראלית שמאלנית?". פותח: שר המדע דניאל (הבית-היהודי) הרשקוביץ. אין להתפלא שאיש לא הציע פאנל שכותרתו "האם העיתונות הישראלית ימנית?" (דברי פתיחה: אורי אבנרי?). בכלל, לא תמצאו אף אישיות עיתונאית בינלאומית בארבעת ימי הכנס המתיימר להיות היוקרתי בכנסים של העיתונות הישראלית. דברי תוכחה וביקורת? מבט מבחוץ? הקונטקסט הרחב? הצחקתם אותם.
כדי להבין את הדינמיקה של כנס אילת, צריך להכיר את הפוליטיקה של העסקונה העיתונאית בישראל. שלוש אגודות עיתונאים פועלות בארץ, בירושלים, בתל-אביב ובחיפה, וחלק מהזמן מסוכסכות ביניהן. מארגני כנס אילת הם עסקני אגודת העיתונאים של תל-אביב. השתתפות בכנס עולה אלפי שקלים, הוצאה שעיתונאים צעירים ובדרגי הביניים אינם יכולים לעמוד בה. כנס אילת לעיתונות הוא לכן אבן שואבת לפנסיונרים של רשות השידור, לזכאי תגמולי השתלמות ולעיתונאים מכלי תקשורת מבוססים.
בכנס אילת משתתפים שישה שרים, מפכ"ל משטרה, וראש ממשלה אחד. תופעה חסרת תקדים: אף אחד מהם לא ייאלץ להשיב לשאלות עיתונאיות או להשתתף ברב-שיח. כולם ישאו נאומים. איזו עיתונות מחבקת. לא רק שועי ארץ אומצו על-ידי אגודת העיתונאים של תל-אביב. גם נותני חסויות. ההחלטה של אגודת העיתונאים לגייס נותני חסות לכנס אילת בשנה שעברה עוררה ביקורת על העירוב בין הדיונים העיתונאיים ובין התכנים המסחריים, שבאה לידי ביטוי בין השאר בפאנל תלוש ותמוה על תיירות באילת, בהשתתפות ראש עיריית אילת, שהיה בין מסבסדי הכנס. גם הפעם נראה כי נתפרו פאנלים לכבוד נותני החסות, כמו "כלכלה ותיירות אילת מול עקבה" (בהשתתפות יו"ר נמל אילת).
במצב הדברים הזה אין להתפלא כי עניינים פעוטים כמו תפקוד העיתונות הישראלית בשאלות של שלום ומלחמה, גורל הסכסוך ועתידה של התקשורת העצמאית לא יידונו בכנס העיתונות השנתי. יותר מאשר "שמאלני" או "נשכני", נראה כלב השמירה של הדמוקרטיה שירד השבוע דרומה כמו פודל מפונק שאינו מעוניין להרגיז את ראש הממשלה, שרים, קצינים ויחצנים או את יו"ר נמל אילת.
יזהר באר הוא מנכ"ל עמותת קשב, החוקרת את הסיקור של התקשורת בישראל