פאנל הסיכום של כנס אילת השלישי לעיתונות היה סיום הולם לשלושת ימי הדיונים שקדמו לו. אחרי שבכירי מערכות החדשות בעיתונות המודפסת והמשודרת סיימו לטפוח לעצמם על השכם, הגיע תורם של המארגנים. יוסי בר-מוחא, יו"ר הכנס, הודה לכל שותפיו להכנות ולביצוע, מראש עיריית אילת ועד לשף של בית-המלון, ואמר כי הכנס היה הצלחה גדולה שגורמת לו לצאת מאילת "בתחושה נפלאה". יתר המארגנים הודו לבר-מוחא.

הנימוס, כמובן, מחייב הכרת תודה. הכנס אמנם היה נטול בעיות ארגוניות קשות, פרט למקרים יוצאי דופן, ובתור מה שהוא – הזדמנות לחופשה מסובסדת באילת – הוא אורגן ובוצע בהצלחה. הנוכחות היתה בשיאה, והאולמות היו מלאים יחסית. אך בתור מה שהוא מתיימר להיות – כינוס מוביל של עיתונאים הדנים בבעיות היסוד של מקצועם – מצער היה להיווכח בכשלונו.

בשורה לא יצאה מהכנס, אלא אם מחשיבים ויכוחים מתלהמים, ביקורות על עמיתים שלא נמצאים בחדר וכמה הצהרות של בעלי שררה, כבשורה. דיון על תרבות הרייטינג שנראה בעצמו כשעתוק של התוכנית "פופוליטיקה" הוא אירוני במקרה הטוב.

מימין: מנכ"ל אגודת העיתונאים יוסי בר-מוחא; מו"ל "הארץ" עמוס שוקן; מנכ"ל חדשות ערוץ 2 אבי וייס; העורך הראשי של "מעריב" יואב צור. כנס העיתונות 2009 באילת (צילום: "העין השביעית")

מימין: מנכ"ל אגודת העיתונאים יוסי בר-מוחא; מו"ל "הארץ" עמוס שוקן; מנכ"ל חדשות ערוץ 2 אבי וייס; העורך הראשי של "מעריב" יואב צור. כנס העיתונות 2009 באילת (צילום: "העין השביעית")

סוהיל כראם, מנכ"ל רדיו א-שאמס, הציע בפאנל הסיכום לקרב את כנס אילת לעיתונות למודל של כנסי הרצליה וקיסריה, ולדאוג לכך שייצאו ממנו באופן קבוע גם החלטות ביצועיות. זו המלצה ראויה, ממש כמו ההמלצה לתאם מראש עם ראש הממשלה שישחיל לנאומו איזו מלה או שתיים על תקשורת או עיתונות כשהוא נושא דברים בכנס שכל משתתפיו עיתונאים ואנשי תקשורת. צמצום מספר המשתתפים בכל דיון עשוי לתרום אף הוא לשיפור הכנס.

שינוי אפשרי נוסף, גם אם פחות פשוט לביצוע, הוא מהפכה באופיו הבסיסי של הכנס, כך שלא יהיה עוד במה לדיוני סרק, אלא כנס מקצועי, כנס שמלמד, שמציג חידושים, שמרענן את החשיבה, שמרחיב את האופקים ומתגמל את משתתפיו מבחינה מקצועית ואינטלקטואלית. כנס שאליו מוזמנים עורכים ומנהלים מובילים מכלי תקשורת בעולם כדי לספר איך הם מתמודדים עם התהפוכות שעובר הענף. כנס שבו במקום להתפלש שוב בדעות המוכרות המנשבות בבצות המקומיות, יכלול סדנאות עבודה והרצאות ממוקדות מפי בכירים בענף. כנס שעורכים בכלי התקשורת בישראל ירצו לשלוח אליו את עובדיהם כדי שיחזרו לא רק שזופים יותר, אלא גם נבונים יותר.

דווקא הנושאים שבהם תעשיית העיתונות ועובדיה זקוקים לבשורות כלל לא עלו על הפרק בכנס הנוכחי. בדיון שנערך אתמול, על גורל המודל החינמי של אתרי האינטרנט, נגעו המתדיינים בקצה הקרחון של בעיית הישרדותה של עיתונאות האיכות בעתיד נטול רווחים. הם הזכירו כמה מודלים אפשריים לעתיד, מפילנתרופיה הנובעת ממניעים פוליטיים, דרך סיוע ממשלתי לגופי תקשורת מובילים ועד למעבר למודל של עמותות שלא למטרת רווח. פתרונות אלה, ואחרים, מעסיקים בימים אלה את כל מי שחרד לעתיד עיתונאות האיכות ברחבי העולם, וכל אחד מהם היה ראוי לדיון נרחב ומעמיק.

נוסף על כך אפשר היה להקדיש דיון לבמות האלקטרוניות שבהן יקראו בעתיד חדשות (מכשירי קינדל למיניהם) ועל האופן שבו המעבר מקריאה על נייר לקריאה במכשיר אלקטרוני המדמה נייר ישפיע על תעשיית התקשורת. דיונים כאלה בוודאי היו רלבנטיים יותר מאשר עוד שיחה בנושא חבוט שעלה לדיון בשנה שעברה, בהשתתפות אותם הדוברים פחות או יותר. אך כנס אילת לעיתונות אינו עוסק בעתיד התעשייה, אלא בהווה ובעבר שלה. זו תוצאה מובנת מאליה אם לוקחים בחשבון את אישיותם ומזגם של רוב המשתתפים בכינוס, אך זו עדיין תוצאה עגומה למדי.

נראה כי רוב ניכר של משתתפי הכנס אינם מתעניינים באפשרות לקיים מודל כלכלי רווחי בזמנים של צריכת עיתונות בלא תשלום, משום שהם שייכים לדור שלא יסבול מהשפעותיה. הקינדל, עבורם, הוא חפץ מוזר, ולא כלי עבודה שחובה לערוך עימו היכרות. באופן טבעי, רבים מבאי הכנס מעדיפים לקיים דיונים על טיהורים פוליטיים שהתקיימו ברשות השידור לפני 20 ו-30 שנה.

מנגד, הדור הצעיר של העיתונאים, שהתמורות בענף יעצבו את המשך עתידו המקצועי, לא יכול להרשות לעצמו להדרים ולהשתתף בכנס, ולמען האמת אין לו סיבה טובה לעשות זאת. האבסורד הזה הוא אבסורד מובנה, ועל כן לא נראה כי הוא עתיד להיעלם בשנה הבאה.

מעבר לכך, אם יש רצון כן לדאוג לעתיד המקצוע והעובדים בו, ארגון רבי-שיח אחת לשנה, גם אם אלה יהיו מעניינים ורלבנטיים יותר לעתיד התעשייה מאלה שנידונו בכנס הנוכחי, אינו יכול להיות המשימה העיקרית של אגודת העיתונאים בתל-אביב. דיון על מעמד העיתונאי הוא יוזמה ראויה, אך עצם העיסוק בו, החוזר על עצמו מדי שנה, במיוחד אם הוא מבולבל ושטחי כפי שהיה השנה, אינו תחליף לנקיטת פעולה מתמדת לחיזוק מעמדו של העיתונאי.

המחויבות של האגודה היא לפעול לאורך כל השנה למען מטרה זו, ולא להסתפק במתן ייעוץ משפטי ומקום חניה לחברי האגודה, או השכרת אולם בית-סוקולוב לאירועים שונים. אחרת, היא אינה ראויה לשמה.