"פרשת בן כספית" (שם חלופי ל"פרשת האלוף אורן שחור") נגזרת ממה שמכיל, לכאורה, את כל הסממנים של תחקיר עיתונאי ראוי. היה שם מעקב אחרי לוח פגישותיו של האלוף עם כמה מנהיגים פוליטיים מן האופוזיציה, ובעיקר פגישות עם ראש האופוזיציה, ראש הממשלה לשעבר שמעון פרס; היה מארב לאלוף הנכנס לפגישה לילית עם מר פרס בביתו של האחרון, שהניב תצלום; היה עמוד שער עסיסי מאוד ב"מעריב", היתה חשיפה ציבורית של סדרת פעולותיו של האלוף העומדות בניגוד להוראות הצבא; היה דיון בנושא אצל ראש הממשלה, שר הביטחון והממשלה כולה, שכלל הסקת מסקנות (השעיית האלוף מתפקודיו האזרחיים). ומעבר לאלה – היתה הזדמנות לעיתון "מעריב" להיות המניע לדיון הציבורי במשך ימים מספר ולהזין על-ידי כך את עמודיו בעניין שהיה לפריט על סדר היום הלאומי.

האומנם מדובר בתחקיר עיתונאי ראוי? האם מושא הפרשה הזו הוא האלוף שחור, שכשל בהקפדה על נורמות, והאם מדובר בנורמות הנשמרות בדרך כלל בהקפדה? או שמא בן כספית הוא שכשל בהקפדה על נורמות (האם הן נשמרות בדרך כלל בהקפדה?) – נורמות המצויות מעבר לגבול הדק החוצה בין זכות הציבור לדעת לבין סנסציוניות הפוגעת ביציבותה של הדמוקרטיה, שאורחותיה ארוגים במטווה היחסים צבא-חברה? מהו נייר הלקמוס של העיתונאי בדמוקרטיה הישראלית? האם הוא שונה כאן בהשוואה לדמוקרטיות אחרות? השאלות הללו אינן מוצגות בידי כותב שורות אלה כבעלות אופי רטורי, אלא כשאלות המבקשות מענה כן במסגרת דיון שלא התקיים בעקבות הפרשה ההיא.

איור: ארנון אבני

כנגד הסממנים של תחקיר עיתונאי ראוי, ניתן להציג שורה של סממנים אחרים. פגישותיו של האלוף שחור הוצגו כעבירה על הוראות הצבא, בעוד שבפועל לא חרגו מהנורמה שנשתררה ושבמסגרתה אלופי הצבא מתחככים במקבלי החלטות; התחקיר הסתפק בדוגמת האלוף שחור, בעוד שליבון הסוגיה של הנורמה חייב היה בתחקיר מקיף יותר, כולל בדיקת התנהגותם של אלופים אחרים, ובעיקר – השוואה לחריגות דומות מהוראות הצבא בתקופות אחרות; התזמון של פרסום התחקיר הוא במקרה הטוב בעייתי, במקרה הפחות טוב מחשיד את העיתונאי ואת העיתון שלו במוטיבציה סנסציונית; במקרה הגרוע יותר הופכת התנהגות העיתונאי ועיתונו את שניהם למשרתיו, במודע או שלא במודע, של מי שהיה מעוניין לחדד או להצדיק את אי האמון שנוצר בין מעצבי המדיניות לבין ראשי הצבא.

נקודת החיבור בין צבא לחברה בדמוקרטיה הישראלית היא בעלת אופי שונה מאשר בדמוקרטיות אחרות. בסיס הכרחי אחד להנעת הצבא הישראלי ולתפקודו המתוקן הוא הלגיטימציה הציבורית ומידת האמון שהציבור רוחש לו בתור אחד מיסודותיה של המדינה הדמוקרטית. הבסיס הזה נפגע כאשר התעורר, לפחות למשך זמן מוגבל, אי אמון בין מעצביה הפוליטיים של מדיניות השלטון שנבחר במאי 96' לבין הצבא (אי האמון בא לידי ביטוי, למשל, בהיגד "שפוטים של הממשלה הקודמת" מפיו של יו"ר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, או בביקורת שהשמיעו ראשי הממשל החדש על השתתפות ראשי הצבא בתהליך השלום בתקופת יצחק רבין ז"ל וכיו"ב).

גם לפני הבחירות התקיימו פגישות בין אלופים לפוליטיקאים, לא תמיד ברשות פורמאלית. אין להצדיק פגישות שלא ברשות פורמאלית. אלא שלפני הבחירות, באווירה של אמון בין מקבלי ההחלטות לראשי הצבא, החריגה לא היתה "סיפור". פגישות אלה היו, מן הסתם, ידועות לבן כספית ולעורך עיתונו. והנה, הם בחרו לערוך תחקיר המוגבל לאלוף אחד ולפרסם את הכתבה בעיצומו של מתח קוניונקטורלי שפגע באמון שבין הצבא להנהגה הפוליטית (מאז, אגב, שכך מעט המתח האמור, שכן אלופי צה"ל נשאו בתפקיד פעיל בשליחות ממשלת נתניהו במשא ומתן על פינוי חברון).

על הרקע הזה ראוי להציב את השאלה הבאה: האם אין העיתונאי מצווה לכפוף את עצמו למגבלות אתיות הנובעות ממבנה התרבות הפוליטית שבה הוא מתפקד? השאלה הזו אוצרת את ההנחה שהאתיקה העיתונאית וכלליה הם עניין יחסי ולא מוחלט;  שיש הבדל בטיבם ובהיקפם של עקרונות האתיקה העיתונאית (ובהם העיקרון של "זכות הציבור לדעת") בין דמוקרטיה אחת לאחרת; שעיתונאי העולה על "חדשה" מרתקת חייב לבחון לא רק את אמיתותה אלא גם את מידת התועלת לעומת הנזק  שיש בה לטיב הדמוקרטיה.

האם לא היה ראוי שהעיתונאי בן כספית ועורך העיתון "מעריב" ימתינו להתפוגגות, ולו חלקית, של אי האמון שבין ראשי הצבא והפוליטיקה, המתנה עד להתרחקות עין הסערה, כדי שלא לפגוע בלגיטימציה שמעניק הציבור לצבא? האם נושא התחקיר, בהנחה שהסוגיה הנורמטיבית היתה עניינו, לא חייב פריסת עובדות ונתונים מעבר לאלוף שחור ומעבר לקוניונקטורה הפוליטית שהיתה? האם, באמצעות פרסום ממוקד וחלקי בעין הסערה, לא תרמו העיתונאי והעורך לפגיעה במידת האמון של הציבור בצבא כמוסד בדמוקרטיה הישראלית? וברמה העקרונית – האם, כדי שלא לפגוע במרקם הפגיע של התרבות הפוליטית, לא צריך הקוד האתי של העיתונאי להכיל בלמים בפני פגיעה ביסודות הלגיטימיות של מוסדות הדמוקרטיה? ואם כך הוא, האם לא הופכת "פרשת בן כספית" לנייר הלקמוס של סוגיה זו?

ד"ר אריק כרמון הוא נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה

גיליון 6, נובמבר 1996