מאמרו של אביאל לינדר "שורת הדין" (העין השביעית, גיליון מס' 5) אמור היה להיות מאמר ביקורת לגיטימי על ליקויים בדיווח התקשורת במשפטי עבריינות המין והאלימות במשפחה, למעשה, נראה שהכותב, סטודנט למשפטים לא הבין נכונה את תפקידה הדינאמי של התקשורת כשהיא מתווכת בין הציבור לבין המוסדות, ועל כן הוא יורה בכיוון הלא-נכון.

אביאל לינדר מצביע על מה שנראה לו כפסול גדול בדיווח העיתונאי, הן בחדשות, הן בפובליציסטיקה: חוסר התחשבות, או התעלמות, מאותו חלק של פסקי-הדין העוסק במה שקרוי "נסיבות מקלות". נכון; אבל לא זו בלבד שאין כאן פסול, אלא להיפך: העיתונות על כל חלקיה, ובלי להידבר מראש, מציגה כאן עמדה ברורה מאד, שהיא עמדת הרבים בחברה שלנו (כן, יש סקרים), האומרת: במצב שנוצר בתחום הענישה, אין אנחנו סבורים שצריך להתחשב יתר על המידה ב"נסיבות המקלות", ואנחנו זועמים על כל פסיקה המתחשבת יתר על המידה ב"נסיבות" הללו, ורואים בה עוול ומשפח.

בנוקטה עמדה זו, ממלאה העיתונות את תפקידה בדינאמיקה החברתית, ואינה רואה עצמה רק כמעתיקה את פרוטוקול בית המשפט; כשם שמאז מלחמת יום הכיפורים, להבדיל, אין כתב צבאי ואין פרשן המוכן לפרסם אך ורק את דברי דובר צה"ל, והוא נוקט עמדה; לא בחדווה, אלא מפני שנוצר הצורך בכך. תקשורת איננה פועלת בחלל ריק.

הדיוק המוחלט בדיווח העיתונאי, כמו הדיבר "לא תחמוד", הוא בבחינת שאיפה: צריך תמיד להשתדל, לא תמיד ההצלחה מובטחת. אין עיתון שאינו חייב לתקן את עצמו כל העת. אבל הבעיה שבה מדובר לא נוצרה בעיתונות: היא נוצרה בבתי המשפט, או בחלק מבתי המשפט, ומתברר שיש בעיה, והיא גדולה.

עבירה, ובתוכה עבירת מין ואלימות נגד נשים וקטינים, היא עבירה, ויש בה עבריין וקורבן. הטשטוש בין השניים הוא טשטוש עצם המוסר הבסיסי. בשל גורמים רבים, שלא כאן המקום למנותם בפרוטרוט,אנו עדים היום להתמקדות יתרה של חלק מהשופטים בעבריין, באישיותו, בילדותו, ובטראומותיו ר"ל, ולמיעוט התמקדות בקורבן העבירה, הסובל את התוצאות. גל המחאה נגד גישה זו, שיש בה הרבה פעמים יסודות של שוביניזם גברי, או חוסר הבנה ואטימות ביחס לחומרת התוצאות של אלימות או תקיפה מינית, גואה היום כמעט בכל העולם המערבי, כאשר באנגליה כבר היו מקרים של הפגנות סוערות ליד בתיהם של שופטים אשר גילו רוחב לב מוגזם בהתחשבותם ב"נסיבות המקלות"; וגם אצלנו יצאו ארגוני הנשים לרחוב. מה שיכול להיראות בעיני כמה מן השופטים כפסיקה נאורה, ליברלית, פוסט-ענישתית בסגנון האופנה האקדמית של שנות ה-60', הוא למעשה יצירת עמימות מוסרית, שהציבור מתקומם נגדה, והעיתונות שבתוך עמה היא יושבת משקפת אותו נאמנה. אכן, יותר מדי פעמים נכונה הקלישאה האומרת שהקורבן הוכה פעמיים: פעם בעת ביצוע העבירה, ופעם שניה בבית המשפט. נוצר מצב צפוי מראש, שבו עורך-דין רהוט (ואביאל לינדר בוודאי יהיה עורך-דין רהוט מאוד) יכול להטות את הדין בדברו על ילדותו הקשה של הנאשם, ושאר נסיבות מקלות, וכבר השתרשו נורמות מסולפות כגון "מעידה חד פעמית" (כלומר אדם חיובי, תורם למדינה ועוזר לחברים, אנס את ילדתו בת השלוש/חמש/שבע רק באופן חד-פעמי בהחלט; אבל צריך לזכור שחוץ מזה הוא תורם לאגודה למלחמה בסרטן כל חודש בכרטיס אשראי); או  "פרובוקציה, דחף בלתי נשלט" (ותמיד אפשר למצוא את הפסיכולוג שיאיר את עיני השופטים וילמדם שעבריינות קשה היא תוצאה בלתי נמנעת של ילדות קשה - כאילו כל האנשים הרבים בתוכנו שחוו את הילדות הקשה מכל לפני עלותם ארצה, הם בעצם עבריינים פוטנציאליים). אפשר להניח שבעת משפטו של הפדופיל מבלגיה, יטען גם עורך-דינו שהיתה לו ילדות קשה.

באחרונה נשפטו כמה צעירים שאנסו נערה בת 15 אונס קבוצתי למאסר על-תנאי ולעבודות שירות, כיוון שהם... עולים חדשים; כלומר, שבכל המדינות שמחוץ לישראל גרים ברברים שאינם יודעים כלל שהאונס הוא מעשה בזוי ואסור, והנערות בנות ה-15 באותן ארצות ממש מחכות להיאנס. הם לא היו עולים חדשים רעבים שגנבו לחם מהמכולת. הם אנסו, ובית המשפט "הבין" אותם.

זו דוגמא מובהקת של עיסוק משפטי ad hominem, על פי האדם, ולא ad rem, על פי העניין; רעה חולה במקומותינו, שאפשר להדגימה גם בתחומים אחרים. למשל, יהודי וערבי הנידונים על אותה עבירה עצמה, הרבה פעמים יהיה  הבדל משמעותי בגזר-דינם לטובת היהודי. בכל אלה נשכח הקורבן אי שם בצדי הדרך; וכאשר עיסוקו המרכזי של בית המשפט הוא בעבריין, התקשורת המעמידה בעקבות פסק הדין את עמודיה לרשות הקורבן ומאפשרת לו פתחון-פה, מאזנת במידה כלשהי את עובדת הישכחותו על-ידי השופטים. עצם העובדה שנוצר הצורך באיזון כזה מעידה על רוע המצב, ועל תחושה של עוול מצטבר. בהרבה מקרים המשטרה מהססת להגיש תביעה, כיוון שהיא פסימית ביחס לתוצאות: בית המשפט ייטה לדון לקולא.

משהו מזה אולי אפשר להבין מבחינה אנושית. בית המשפט אינו שופט את הקורבן; בקורבן, יש להניח, אחרי גמר עדותו, יטפלו רופאים, עובדים סוציאליים, פסיכולוגים. בית המשפט אמור לחרוץ את גורלו של העבריין, זה עיסוקו, וכך נוצרת הנחיה להפוך אותו עצמו ללב העיסוק. אבל זה פח שאפשר ליפול בו, ואפשר גם להימנע ממנו. עמי פופר טען בבית המשפט שבהיותו נער נאנס בידי ערבים; בין אם בית המשפט האמין לו או לאו, הוא לא ראה בכך שום נסיבה מקלה, וגזר על פופר שבעה מאסרי עולם. יהיה בודאי מי שיטען כאן שעבירת מין איננה רצח; אבל יש בהחלט מקרים שבהם היא דומה בתוצאותיה לרצח מתמשך, וכבר היו שופטים שהשתמשו בביטוי "רצח הנפש", ובצדק. גם בעבירת מין או אלימות הנחשבת משום-מה "קלה", איש אינו יכול לקחת על עצמו את האחריות ולקבוע מה תהיה התוצאה בטווח ארוך, שאינה קיימת עדיין ברגע המשפט, ואי אפשר לחזותה, מפני שמדובר בהשפעות נפשיות שהן תמיד אינדיבידואליות ולא סטטיסטיות. יתכן בהחלט - והיו דברים מעולם- שהתוצאה האסונית תתגלה רק כעבור שנים, בתפקוד עתידי של הקורבן, ולא הייתי מציעה ללינדר לדבר בקלות כזאת על עבירות ש"אינן כל-כך חמורות, כי איש אינו יודע.

אנו מבדילים בין עבירות נגד רכוש, לבין עבירות נגד גופו של אדם, ואסור לשכוח את ההבדל. בעבירות נגד רכוש אפשר גם להגיע לעסקות טיעון; בעבירות נגד אדם יש בכך פן בלתי מוסרי בעליל, וצודקת התקשורת כאשר היא מבליטה מקרים אלה לגנאי, בבוטות ובהרחבה, גם בלי להיכנס לפרטים. בעת כתיבת שורות אלו מדווחת דורית גבאי ב"מעריב" דיווח מזעזע על עסקת טיעון שאותה אישר שופט במקרה של אונס קבוצתי (!), יתכן שהתערבות התקשורת (הממלאה בכך את תפקידה המרכזי כיוצרת קשר) היא שתביא בסופו של דבר לחקיקה צודקת יותר, כגון עונשי מינימום, או איסור עסקת טיעון בעבירות מקוממות כמו תקיפה מינית. בכל מקרה, התקשורת היא המבליטה את הדברים ומביאה אותם לראש סדר היום, ובלעדיה אין לקורבנות לאן ללכת.

אין פירוש הדבר שצריך לשמוט כליל מידי בית המשפט את זכותו ואת חובתו לשקול גם נסיבות מקלות. השאלה היא רק שאלה של מינון, בהתחשב בעצם המעשה. להוציא מקרים ספורים וקיצוניים מאד של אי שפיות, אדם סביר נדרש להתגבר על דחפיו, גם כשיש "פרובוקציה" ר"ל, גם כשחווה טראומות בילדותו, וזו צריכה להיות עמדת הפתיחה. קיימת אחריות של אדם למעשיו: הכל צפוי והרשות נתונה. משאיבדנו את המושג התיאולוגי של חטא, נתחזקה עוד יותר הדרישה מבית המשפט שינקוט עמדה מוסרית - אם לא מוחלטת, הרי לפחות כזאת שיכולה להתקבל על דעת החברה כולה; אולי כפי שכתב פעם השופט ברק  שנורמות של בית המשפט אינן יכולות להיות רחוקות מדי מאלו המקובלות בחברה שבה הוא יושב לדין. את זה בדיוק זועקת היום התקשורת באזני השופטים.

לא רק את הבעיה עצמה לא הבין לינדר, ובתוכה את תפקיד התקשורת. הוא טעה גם בדברים שאמרתי לו בשיחתנו הטלפונית, וייחס לי את הדברים הבאים: "מאמר פובליציסטי, טענה הראבן, לעולם מאפשר 'מרחב תמרון' גדול יותר באשר לדיוק העובדתי". משפט נורא זה לא נאמר מפי ולא יכול היה להיאמר, כי לדידי עצם הצירוף של "תמרון" ו "דיוק עובדתי" הוא צירוף של טומאה. אין שום מרחב תמרון בעובדות. המשפט שאמרתי ללינדר היה: "לעומת התחקירן והכתב, האוספים את העובדות, יש לפובליציסט הבא אחריהם מרחב מחיה לעסוק בעקרונות". יש הבדל? יש.

בית המשפט אינו עושה צדק מוחלט, ואינו יכול לעסוק במוסר מוחלט. בית המשפט עוסק בדין. אבל כאשר נוצר פער גדול מדי בין הדין לבין נורמות של מוסר וצדק, שצריך להיעשות וגם להיראות בבירור, קיים סיכון שבית המשפט יאבד עד מהרה את משענו העיקרי - אמון הציבור. מאמרו של אביאל לינדר, המוקסם כנראה מאפשרויות משפטיות כגון נסיבות מקלות, ואינו רואה את הסכנה שבקלות הבלתי נסבלת בשימוש בהן, תורם בלי משים ליאוש הגובר והולך של הציבור, וחלילה- לאבדן האמון הזה.

תגובה

אביאל לינדר מעיר: התחקיר התמקד בתפקוד התקשורת בדיווח על הפסיקה, ולא ביחסה של החברה לאלימות בתוך המשפחה. "המשפט הנורא" צוטט מפיה של הראבן מלה במלה ואף הוקרא לה במלואו לפני שנמסר לדפוס.

גיליון 6, נובמבר 1996