ירושלים, השבוע שעבר. המונה האלקטרוני בכניסה לבנייני-האומה מראה 587, והאנשים ממשיכים לזרום. "ידיעות אחרונות", העיתון הנמכר במדינה ועד לאחרונה מבקר קולני של נתניהו, הזמין את קהל המנויים שלו לכנס שתכליתו תמיכה בקמפיין הממשלתי למאבק בחרם על ישראל. זהו יום חגיגי, נקודת השיא במסע השיקום התדמיתי של העיתון שניזוק קשות בבחירות האחרונות בשל התגייסותו הבוטה והכושלת להחלפת ראש הממשלה.

מילות המפתח השגורות בפי כל הן אנטישמיות, דה-לגיטימציה וכמובן BDS (בהגייה מודגשת, המביעה שאט נפש). מאחוריהן, כהד עמום, צצה מדי פעם המלה כסף. כסף שחסר למינוף המאבק, כסף שאנחנו מפסידים בגלל המחרימים, כסף שלא שילמו לנו כדי להגיד את הדברים שאנחנו אומרים. בכנס שנועד לבלום פעולת מחאה שתכליתה פגיעה בכיס, זה אך מתבקש.

מזג האוויר בחוץ סגרירי. הרכב הנוכחים כולל שיעור גבוה של יהודים אנגלוסקסים המפגינים בקיאות יתרה בסוגיה ומעדיפים לדבר ביניהם באמריקאית. אם אלו מנויי "ידיעות אחרונות", כדאי לחשוב על מהדורה באנגלית. במטריות ומעילים רטובים, את הדקות האחרונות לפני הפתיחה הם מעבירים בעמידה בתורים – בתור לתג, בתור למשקה, בתור למלתחה.

בן-דרור ימיני נושא את נאומו בכנס "נלחמים בחרם" (צילום: הדס פרוש)

האולם רחב הידיים כבר כמעט מלא. על המסכים מרצדים סרטוני הסברה עם מוזיקה דרמטית ותמונות של ערבים זועמים. למעט נשיא המדינה רובי ריבלין, הכוכב הבלתי מעורער של היום הוא הפובליציסט בן-דרור ימיני, רכש חדש יחסית של "ידיעות אחרונות", שבשנים האחרונות הפך את המאבק בחרם למסע צלב. חוברת קטנה פרי עטו על "השקרים" ו"האמת" מחולקת לכל אחד מבאי הכנס. כשהוא עולה לבמה נדמה שבנוכחים עובר זרם חשמלי. הוא זוכה למחיאות כפיים נרגשות, אבל מקפיד להצטנע, ומפטיר שכמעט כל מה שרצה לומר כבר נאמר. יותר מאוחר, בדרך החוצה, יסרב לעצור ולהצטלם.

"המאבק בחרם" הוא קמפיין קלאסי עבור בית-עסק כמו "ידיעות אחרונות": הוא נח בחיקו החמים של הקונצנזוס (גם אם כוכבי העיתון מהתקופה הפרה-בן-דרור-ימינית, כמו בעלת הטור סימה קדמון, חושבים שחרם עולמי הוא לא בהכרח רעיון כל-כך גרוע), ואין סכנה שירגיז את הלקוחות או שישנה משהו במציאות. ההתגייסות לקמפיין התעמולה הממשלתי מסייעת להצגת העיתון כמיזם פטריוטי, ערכי ושוחר טוב. כבונוס, נלווים לכך ההשפעה הפוליטית והכסף המתגלגל – הזדמנות להוציא למרעה את הסוסים מהאורווה הפוליטית ואת הספונסרים הגדולים.

בקרב שדרת הפוליטיקאים שהתייצבה לוועידה נדמה שהדמות הפופולרית ביותר היא דווקא עורך "ידיעות אחרונות", רון ירון, היושב בשורה הראשונה ומקבל אותם בלחיצות יד. עם כמה מהם, למשל השרים יובל שטייניץ, נפתלי בנט וישראל כץ, הוא מתלחשש לפני עלייתם לבמה. עם אחרים הוא חומק במהירות לחדר ה-VIP. כשהם עולים לדוכן הנואמים, הם מודים לו אישית. שגריר ארצות-הברית, דן שפירו, מנצל את נאומו כדי להתחנף אליו מול כל באי הכנס: גם אצלו, בוקר אינו בוקר בלי גיליון טרי של "ידיעות אחרונות", הוא מפלרטט.

לצד העורך יושבים נותני החסות, מי שהביאו את הכסף. שמות הגופים מופיעים בגדול במרכז הבמה. בולט בהיעדרו יזם הנדל"ן אלדד פרי, מנותני החסות שהופיעו בפרסומים הראשונים על הכנס ושעובד גם עם המתחרים: מממן את ערוץ "נלחמים בחרם" באתר mako. שמו הושמט מסיבה בלתי מוסברת.

רון ירון, עורך "ידיעות אחרונות", בכנס המאבק בחרם (צילום: מרים אלסטר)

כשרון ירון עולה לבמה, הוא חולק עם הנוכחים סיפור אישי שנראה כאילו נתפר עבור אלו שאינם מאמינים שהמהפך הפטריוטי של "ידיעות אחרונות" טהור בכוונותיו. לפני שנים רבות, כשאביו עמוס ירון היה נספח צבאי בוושינגטון, ירד רון ירון הצעיר לרכבת התחתית והתחלחל למצוא פוסטר הקורא להחרים את אביו. הוא היה בטוח שכולם ברכבת יודעים שהוא הבן של הדיפלומט המגונה. ההרגשה הזאת, שמסמנים אותך ולא רוצים בנוכחותך, שמחרימים אותך, מלווה אותו מאז ועד היום, אומר העורך לנוכחים. הוא לא ישכח אותה לעולם.

הנשיא ריבלין, שעולה אחריו, מסמן את הקונצנזוס החמקמק שב"ידיעות אחרונות" מנסים לחבק, מעין "מרכז" פוליטי מדומיין וחרדתי: מסרב לגנות את החייל שחשוד כי הוציא להורג מחבל פצוע, אבל גם את שוברים-שתיקה. את הרמטכ"ל, גדי איזנקוט, הוא מקפיד לגבות ולשבח – וזוכה למחיאות כפיים. מיד אחר-כך הוא מטיל פצצה: צה"ל, הוא אומר, הוא "אחד הצבאות היותר מוסריים בעולם". לאו דווקא המוסרי שבהם. הקהל, כצפוי, נאלם בבלבול. גבר אחד מתעשת ופולט בחצי-כוח: "מה?".

אצל רון לאודר העניינים נחרצים יותר. בעל ההון האמריקאי, פעם מקורב אולטימטיבי של נתניהו, עומד בראש הקונגרס היהודי העולמי, אחד מחמשת הגופים שהעניקו חסות לוועידה. בסוף השבוע האחרון זיכתה אותו נדיבותו בראיון מפרגן במוסף הפוליטי של העיתון. מאחורי ה-BDS, הוא מסביר באנגלית וללא שמץ של מודעות עצמית, עומד כסף גדול. זהו קמפיין ממומן היטב, הוא מסביר, ותכליתו היא החרבת ישראל. חד וחלק. יוזמות החרם הנקודתיות באקדמיה מזכירות ללאודר את חוקי נירנברג. ובכל זאת, הוא אומר במה שנראה כמו אכזבה דקה, הסוגיה הזאת מעסיקה בעיקר את הקהילות היהודיות בתפוצות, ופחות את אזרחי ישראל.

מלמעלה: יועז הנדל, רובי ריבלין, רון לאודר, יצחק הרצוג וציפי לבני בכנס המאבק בחרם של קבוצת "ידיעות אחרונות". ירושלים, 28.3.16 (צילומים: מרים אלסטר והדס פרוש)

ככל שהאירוע מתקדם, האולם רחב הידיים מתרוקן – והקהל מתפזר לשלל עיסוקי משנה. חיילים, עסקנים, צעירים במדי צופים, דודות ודודים מאמריקה – כולם ואחרים נעים הלוך ושוב בין מוקדי המזון לפאנלים המתקיימים במקביל באולמות הקטנים, שמתמלאים עד כדי התפקעות. ביניהם מסתובב גם נציג של ארגון שמאל שאנשיו מואשמים מדי פעם בתמיכה באויבי ישראל. הוא נשלח כדי לבדוק את השטח.

על הבמה המרכזית עולים בזה אחר זה כמה פוליטיקאים. הכתב הפוליטי יובל קרני מנסה להוציא מהם את המיטב. נפתלי בנט מצהיר שאף אחד, גם לא הוא, לא יכול לפתור את הסכסוך הישראלי-פלסטיני, ולכן עדיף לעסוק בעניינים אחרים. הקהל מריע. שר האוצר, משה כחלון, מגלה לקהל שבתקציב 2016 הוקצו ל"מאבק בחרם" לא פחות מ-128 מיליון שקל. "יש כסף לדיפלומטיה ציבורית!", הוא מכריז בחדווה, ולרגע נדמה שהקהל עומד לשלוף מחשבונים. נראה שלכולם ברור שהכסף הממשלתי הזה יוזרם לגופים חוץ-ממשלתיים.

חוץ מכחלון עולים לבמה גם יאיר לפיד, ציפי לבני ויצחק הרצוג, שלישיית הפוליטיקאים שב"ידיעות אחרונות" ניסו רק לא מזמן להושיב סביב שולחן הממשלה. בולט בהיעדרו החבר הרביעי בכוורת של מוזס, אביגדור ליברמן. על ההיעדרות הזאת מאפילה היעדרות אחרת, רועמת הרבה יותר: זו של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, הנוכח-נפקד הבלתי נמנע של האירוע והנמסיס של "ידיעות אחרונות". את מקומו תופס שטייניץ, מקורבו, שמאשים את שופטי בג"ץ בסיוע ל-BDS בעקבות פסילת מתווה הגז.

רוזאן בר נואמת (צילום: מרים אלסטר)

כשהכוכבת הרשמית של האירוע, רוזאן בר, עולה לבמה – האולם כבר חצי ריק. הקומיקאית האמריקאית הוותיקה מקריאה במונוטוניות נאום ארוך, מסובך וכמעט נטול הומור, שבו היא מצטטת את הרב קוק ומשבחת את Stand With Us, הארגון שהטיס אותה לכנס ואחד מנותני החסות שלו. רגע מוזר נרשם כשהיא מצהירה פתאום, משום מקום: "אני לא תוכי, אי-אפשר לקנות אותי". אחר-כך תשבח את החומוס הישראלי ותדבר על "הנאכבה של היהודים החוּמים". כך היא מכנה את יהודי ארצות ערב. בקהל לא נרשמו רחשים. יניב חלילי, הכתב בלונדון, שואל אותה אחר-כך בצחוק אם היא מתכוונת לרוץ לראשות ממשלת ישראל. בר עונה במבוכה: "זה לא אומר שאני צריכה להתחתן עם שרה, נכון?".

בינתיים, באחד האולמות הקטנים, עולה שוב על סדר היום מה שחשוב באמת: כסף. צבי האוזר, מזכיר הממשלה לשעבר וכיום עסקן, מסביר שכדי לנצח את החרם צריך עוד כסף. כסף, כסף, כסף. הכל פונקציה של כסף. כמה כסף? 100 מיליון דולר. "אתם יודעים מה אפשר לעשות עם כסף בסרטונים ביוטיוב?", הוא שואל רטורית.

התוכנית שלו מגלומנית: אלף תועמלני הסברה שיופקדו על מדיה דיגיטלית באנגלית, 500 מסבירנים שיחלשו על הרשת הצרפתית, 500 שיפיצו תעמולה ממשלתית בספרדית, ועוד 300 דוברי פורטוגזית, 200 דוברי סינית, ואולי גם מאה דוברי פיליפינית. שני נציגים של ארגוני הסברה, אלו שלפי התוכנית הגרנדיוזית של האוזר אמורים היו לקבל נתח מהמיליונים, שופכים עליו מים קרים. "זה לא יעזור", מסביר אחד מהם, "לצד השני תמיד יהיה יותר כסף".

(צילומים: איתמר ב"ז)

באולם המקביל מוצגת תופעת טבע: הערבי היחיד בכנס, אם לא סופרים את פועלי הניקיון המשוטטים הלוך ושוב במסדרונות. בחור צעיר, יליד כוויית ממוצא פלסטיני, הגיע לירושלים כדי להסביר לישראלים איזו מדינה נפלאה יש להם וכמה נחשלות הן מדינות ערב. "אני לא עובד בשבילם, הם לא משלמים לי", הוא מוצא לנכון להצהיר, ומצביע על עמיתיו מארגון Stand With Us, שהגיעו כדי להסביר לקהל איך לעשות "הסברה אזרחית".

ערבי אחר, שלא הגיע לכנס וגם לא הוזמן, נוכח בכנס ברוחו: זהו עומר ברגותי, מנהיג תנועת החרם, הנמסיס של אלו הנאבקים ב-BDS, דמות קבועה בטורים של בן-דרור ימיני והבעלים המפתיע של תעודת תושב ישראלי. "על ידידנו ברגותי עוד נשמע בקרוב", רומז בחיוך גלעד ארדן, השר לבטחון פנים, המופקד גם על תיק ההסברה.

אריה דרעי, שר הפנים ואחד הפוליטיקאים החביבים על מערכת "ידיעות אחרונות", מגיש לקהל את העוגה שארדן אפה. האם ינצל את הסמכות המוקנית לו בחוק ויגרש את ברגותי? זה יהיה מהלך מאוד מרחיק לכת, מסתייג דרעי, אך מיד מגלה לקהל כי על שולחנו מונח מידע שלפיו מרכז חייו של ברגותי אינו בישראל כי אם ברמאללה ‒ ולכן, ובגלל החרם, הוא שוקל כעת לגרשו באופן רשמי. רוחו הכללית של דרעי זחוחה; אם ידע כבר אז שכעבור יממה יסתבך שוב בחשדות לביצוע מעשי שחיתות, הסתיר זאת היטב.

רון ירון מתלחש עם השר יובל שטייניץ. על המסך: השר ישראל כץ (צילום: איתמר ב"ז)

יובל קרני, המראיין, מעלה את שמו של ברגותי גם בשיחה עם שר התחבורה ישראל כץ, שהוא גם השר לענייני מודיעין. "כאיש מודיעין", אומר כץ, הוא מאמין שישראל צריכה להפעיל את גופי המודיעין שלה נגד מובילי תנועת החרם. בין השורות הוא מסגיר מידה של תסכול מכך שגופי המודיעין אינם כפופים למשרדו, כי אם למשרד ראש הממשלה.

"ברגותי הוא יעד מודיעיני?", מנסה קרני את מזלו, אך כץ מתחמק ועובר לדבר על הצורך בחשיפת הקשרים בין תנועת החרם וארגוני הטרור. בשלב הזה השורות הראשונות כבר מדולדלות, והסדרנים מפסיקים לדקדק בזהותם של אלו המשתחלים קדימה בינות למאבטחים מהשב"כ, לדמויות הפוליטיות שעוד נותרו ולצופה המתמיד רון ירון. כמעט כל הנכבדים ונותני החסות כבר הלכו, רוזאן בר התנדפה מזמן, וכשעולה לבמה הפאנל האחרון האולם כבר כמעט ריק.

הלובי הולך ומתרוקן גם הוא. המשתתפים מנצלים הזדמנות אחרונה לעוט על בר המשקאות לפני ההצטיידות המחודשות במעילים וההיפלטות לקור הירושלמי. זוהי גם העת לסכם. חבילות השי, הנאומים הלוחמניים, הסרטונים והמוזיקה הבומבסטית הם כולם מכשירים שתכליתם טשטוש. טשטוש הנסיבות לחרם, טשטוש קולותיהם של המתנגדים וטשטוש העובדה שהאירוע כולו הוא בעצם אנומליה: גוף עיתונאי שיוצא מגדרו כדי להבהיר שהממשלה צודקת ושתעמולה היא הפתרון לכל הצרות. מי שטוען אחרת, גורסים בממשלה וב"ידיעות אחרונות", משקר בזדון וחשוד באנטישמיות. ואיך מסבירים את זה לעולם? כל מה שצריך הוא מקלדת, מסך וכסף. כסף, כסף, כסף.