ביום חמישי שעבר הכריזו חברות החדשות של שני ערוצי הטלוויזיה המסחריים כי ישדרו ראיון טלפוני עם יגאל עמיר, מי שרצח את ראש הממשלה יצחק רבין ב-1995 ומרצה כעת מאסר עולם. ערוץ 10 הודיע ראשון על השידור המתוכנן, ערוץ 2 החרה החזיק אחריו במה שנראה כתגובה מבוהלת לצעד מפתיע של המתחרים. ההודעה גררה אחריה דיון סוער בכלי התקשורת האחרים, שרובם נטו להתנגד לקיומו של הראיון, לרוב בצורה בוטה, אגרסיבית ואמוציונלית.
הביקורת התנקזה במהירות מפסים של דיון ציבורי פתוח לצינורות של לחץ צנזוריאלי בחדרים סגורים. פוליטיקאים בכירים הרימו מיד קול מחאה, ואפילו ראש הממשלה אהוד אולמרט מצא לנכון לעסוק אישית בסוגיה, ועל-פי פרסומים בתקשורת, פנה אישית לנורית דאבוש, יו"ר הרשות השנייה – הגוף המפקח על ערוצי הטלוויזיה המסחריים – וביקש ממנה לפעול למניעת השידור. אל ההוראה של דאבוש הצטרף לחץ מצד בעלי המניות של ערוצי הטלוויזיה, שהפעילו את נציגיהם בדירקטוריונים כדי לטרפד את השידור.
ערוץ 2 היה הראשון שנכנע ללחץ. כשם שהחל את מעורבותו בפרשה בצורה מבוהלת וחפוזה כשהוא נגרר אחרי המתחרים, כך סיים את מעורבותו כשהוא נסחף אחרי המאורעות ומיהר להודיע כי לא ישדר את הראיון. במהדורה עצמה של התוכנית "אולפן שישי", החליף את הראיון נאום פתטי של מגיש המהדורה, יאיר לפיד, שהודיע כי הוא גאה בצנזורה העצמית שהטילו עיתונאי ערוץ 2 על עצמם. ערוץ 10 חיכה עד הרגע האחרון, אולם לבסוף נכנע גם הוא, בניגוד לדעתם של העיתונאים הבכירים המועסקים בו.
לכמה מן המתנגדים לראיון ולתומכים בו היו סיבות כבדות משקל. מלים גבוהות, ערכיות, נזרקו לחללי האולפנים, דפי העיתונים וגלי האתר. אולם מה היתה הסיבה בפועל לכך שהראיון אכן לא שודר? לפי הפרסומים בתקשורת, ובמיוחד התיאורים הזועמים של אנשי ערוץ 10, הסיבות לא היו דווקא מתחום המוסר והאתיקה, אלא נבעו מהחשש מתגובת הציבור לשידור הראיון. חשש שהיתרגם ללחץ עז ומאיים, ששיאו, כאמור, היה בפניית הרגולטור כשהוא מגובה בבכירי הפוליטיקאים ובבעלי המניות. כך, נציגיו של הציבור, הקרואים ושאינם קרואים, הממונים מטעם והממונים מטעם עצמם, הצליחו לכפות על כמה עיתונאים שלא לשדר ראיון שנוי במחלוקת, בתואנה כי זה מה שהציבור רוצה.
האם מלכתחילה המוטיבציה לשדר את הראיון היתה עיתונאית-ערכית, או פופוליסטית-כלכלית? חלק גדול, ובעיקר קולני, של הטוענים נגד קיום הראיון האשים את הערוצים ברדיפה צינית אחרי רייטינג, אבל ב"ידיעות אחרונות" הוכח היום כי ההחלטה לשדר את הראיון היתה דווקא החלטה אנטי-רייטינגית. רז שכניק כתב בעיתון כי הרייטינג של "אולפן שישי" בערוץ 2, שהודיע מראש כי לא ישדר את הראיון, היה גדול מהרגיל. לעומת זאת, הרייטינג של "שישי" בערוץ 10, שלא הודיע מראש כי לא ישדר את הראיון, היה נמוך מהרגיל.
באופן אירוני, "ידיעות אחרונות" היה זה שהוביל את הקו שהאשים את הערוצים בתאוות פרסום זולה, טענה שאין כמוה צבועה ומתחסדת כשהיא נדפסת בצהובון של המדינה. מה אמרו עיתונאים אחרים? אנשי ערוץ 10, ובהם רביב דרוקר, עפר שלח, יעקב אילון, ירון לונדון ומוטי קירשנבאום, וגם אנשי ערוץ 2 וביניהם עמנואל רוזן וגדי סוקניק (לשעבר), תמכו בשידור הראיון. כאמור, רייטינג לא היתה הסיבה, כי לראיון עם יגאל עמיר לא היה רייטינג. להפך. גם אנשי "הארץ" גדעון לוי, ירון פריד וכותבי מאמר המערכת של העיתון תמכו בשידור (שלא היה). ב"מעריב" כתבו גם קלמן ליבסקינד ואסף שניידר נגד הפסילה. נסים משעל ודן שילון הביעו תמיכה גם הם. יחד עם אנשי "ידיעות אחרונות", לפיד, המדחום הלאומי, היה אולי העיתונאי הבכיר הבולט ביותר שהתנגד לשידור.
לפיד הוא המפתח להבנת הסיפור הזה. עיתונאי על תנאי, כשהתנאי הוא דעת הקהל (ויעיד טורו ב"ידיעות אחרונות" מהזמן האחרון, שבו הוא מתוודה כיצד ויתרו ב"אולפן שישי" על פינה עיתונאית ראויה וחשובה לדעתו, אך ורק בגלל שיקולי רייטינג). בחירתו של לפיד למגיש חדשות היא סממן בולט לכך שמהדורות החדשות של ערוץ 2, במיוחד זו של יום שישי, שבה היה אמור להיות משודר הראיון עם עמיר, הולכות והופכות לחרפה עיתונאית.
במהדורה האחרונה, לדוגמה, הוקדשו 20 דקות לכתבה של עמנואל רוזן על תוכנית הטלוויזיה הריקנית של ערוץ 2, "האח הגדול". כתבת פרסום סמוי-גלוי שאין בה ערך עיתונאי, אין בה חדשות, אין בה תועלת חברתית או אחרת. יש בה רק "עניין לציבור" במובנו הנמוך, המיידי והשטחי ביותר.
כתבה מרכזית אחרת עסקה בגשש-החיוור. שבע דקות. מה עוד? כתבה על מלכות יופי. 12 דקות. הוקדשו גם שלוש דקות וחצי לפוליטיקה, כולל ראיון בזק מקוצר עם ציפי לבני, פרשנות באולפן והערות של המגיש. לנאום הגבר לפיד על ביטול הראיון עם רוצחו של רבין ולדיון באולפן בעקבותיו הוקדשו שמונה דקות נוספות.
הציבור לא מחה על התכנים הנחותים של המהדורה, מרכזיית ערוץ 2 לא הוצפה בטלפונים, הארץ לא רעשה, לפיד לא היבהב. אף שאת התכנים האלה הניעו רדיפת רייטינג ותאוות בצע ברורות, וחרף העובדה שהמהדורה הביאה להשטחת הדיון הציבורי ולטמטומה של התרבות הישראלית. אבל הציבור מטומטם, והציבור לא מצלצל, ולכן גם נציגי בעלי ההון לא חייגו. וגם אולמרט לא צילצל לדאבוש שתצלצל לאבי וייס שיוריד את השאלטר על הפרומו – האסור על-פי חוק – ל"אח הגדול".
זה לא מקרי, זה לא אקראי, זה המסלול שהטלוויזיה צועדת עליו. היום התבשרנו על לידתו של כלי תקשורת חדש: "סלקום תיהפך להיות מותג תוכן", הכריזה כותרת ראיון שהתפרש על פני כפולת עמודים ועוד עמוד ב"דה-מרקר", ושקיבל הפניה בשער "הארץ". המרואיין לא היה עיתונאי, אלא סמנכ"ל שיווק. המראיינת, איילה צורף, והמרואיין לא דיברו על עיתונאים, אלא על "ספקי תוכן", לא על ערכים, אלא על "ביקושים".
לפני שבועיים הוקם כאן ערוץ תקשורת חדש: "מקו", אתר האינטרנט של חברת הטלוויזיה קשת. ההכרזות היומרניות של מקימיו היו על הקמת גוף חדשותי-עיתונאי, אולם בפועל מדובר באחיזת עיניים נוצצת המבוססת רובה ככולה על פרסום סמוי ("תוכן שיווקי"). לפני כחודשיים השיקה קשת תוכנית אקטואליה חדשה, המענה ל"לונדון וקירשנבאום" הרצינית. השם: "מה קורה". הקונספט: אייטמים סמי-חדשותיים הנבחרים על-פי הצבעת הטוקבקיסטים. המוטו: "הפעם אתם מחליטים!".
ככה זה, היום אתם באמת מחליטים. הצעקנים והמתלהמים שביניכם. הראיון עם יגאל עמיר לא שודר כי כך אמר האח הגדול. כי האח הגדול כבר כאן, והוא עושה כל מה שאומרים לו, או שהוא חושב שאומרים לו, האחים הקטנים שלו.