המדור "הכר את המומחה" מתפרסם במסגרת פרויקט "מדד הייצוג - ערבים בתקשורת העברית", בשיתוף ובמימון עמותת סיכוי וקרן ברל כצנלסון. התקשורת המשודרת ממעטת לראיין ערבים בשל מומחיותם ונסיונם, מטרת המדור היא להציג ולהכיר מומחים בתחומים שונים מן החברה הערבית בישראל ולייצר מעין "ספר הפקה" חי.

ד"ר נוזהה אלאסד-אלהוזייל היא עובדת סוציאלית, מרצה וחברת סגל בכיר בבית הספר לעבודה סוציאלית במכללה האקדמית ספיר ומייסדת שותפה של קרן SAWA למימון זעיר בקרב נשים החיות בעוני. לאחרונה יצא לאור בהוצאת רסלינג ספרה "כשהצל גדול סימן שהשמש שוקעת", העוסק בחייהן של שלושה דורות של נשים בדואיות על רקע השינויים בחברה.

את מגדירה את עצמך כחוקרת של חברות מסורתיות, הכוונה רק לחברה הבדואית או גם לחברות מסורתיות אחרות?

"התחלתי באמת במחקר של החברה הבדואית אבל אחר כך זה התרחב לחברות אחרות, גם במדינה וגם בחו"ל. יש היום תוכנית משותפת יחד עם ארגון בפולין שאיתו אנחנו חוקרים את בני רומה, הצוענים, חברה שבהיבטים מסוימים עוברת תהליך דומה למה שקורה לחברה הבדואית כאן. יש גם גישושים לקראת מחקר של הכושים העבריים בדימונה, שגם שם יש פוליגמיה. יש הרבה דברים דומים בחברות מסוימות אבל כמובן שיש לכל חברה את הייחוד שלה".

ד"ר נוזהה אלאסד אלהוזייל (צילום: A-list)

הרעיון הוא שאפשר ללמוד מחברה מסורתית אחת על אחרת.

"בהחלט, זה הכיוון. אני הקמתי יחד עם חגית רובינשטיין את תוכנית האשראי הזעיר בישראל, ואנחנו לומדים שלדרך ההיחלצות מהעוני של נשים יש היבטים דומים בין חברות מסורתיות שונות".

מהן הבעיות העיקריות בימינו של נשים ואנשים בחברה הבדואית?

"אם אני מסתכלת על נשים אז האתגר הכי גדול הוא התפוררות הממסד המסורתי ואי הימצאות אלטרנטיבה. הנשים נדרשות כביכול להתנהל בהתאם למסורת, שאיננה ברורה, וזה מעמיד אותן בשטח אפור שמקשה על ההתמודדות, במיוחד בדור הצעיר. אתגר אחר זה הדת. דת האסלאם היום מתעצמת בקרב האוכלוסיה הבדואית. במובן מסוים היא מיטיבה עם הנשים והן יודעות איך להשתמש בה, מצד שני הקהילה הבדואית היא לא דתית, לא מודרנית ולא מסורתית. כלומר, איפה שנוח להם משתמשים בדת ואיפה שנוח לא. בכלל, כל תהליך השינוי שעובר על הקהילה הבדואית הוא אתגר בפני עצמו, הנשים מנצלות היום יותר הזדמנויות שעומדות בפניהן אבל זה יוצר פער בין המינים".

איפה המדינה נכנסת בתוך כל המשוואות האלה?

"היתה תקופה בשנות ה-60, כשהאוכלוסיה הבדואית היתה תחת שליטת הממשל הצבאי, שהמדינה עודדה את הגברים לצאת לשוק העבודה. והם יצאו, אבל לא היתה אלטרנטיבה עבור הנשים ונוצר מצב שלגברים היו אפשרויות להתחכך עם תרבות אחרת ועם אחר והנשים נשארו מאחור. בתקופה זו היתה עליה בשיעור הפוליגמיה כי הגברים נישאו עם נשים מעזה, מהגדה ומהצפון והנשים נדחקו לשוליים. כשיצאה מדיניות ליישוב הבדואים קמו הרבה תוכניות לעידוד השכלה של נשים והשתלבות בשוק העבודה, אבל לא היו תוכניות לקידום גברים. כלומר, לאורך השנים היו תוכניות שבאו מכוונות טובות אבל לא תמיד תאמו לצרכים של האוכלוסיה".

הספר שפרסמת לאחרונה מתבסס על עבודת הדוקטורט שלך.

"נכון. זה ספר שבודק את חייהן של נשים בדואיות משלושה דורות על רקע השינויים שעוברים על החברה. ראיינתי בכמה משפחות את הסבתא, הבת והנכדה. הדור הראשון הוא זה שנולד לפני קום המדינה, הדור השני הוא דור הביניים, שנולד בתקופת הממשל הצבאי והדור השלישי הוא זה שחי ומעורב יותר בתקופת ההתיישבות של הבדואים. יש דור רביעי, שעדיין לא נחקר, וזה הדור הצעיר היום בקהילה הבדואית וגם שם יש הרבה מה לבדוק".

את כמובן לא באה כחוקרת חיצונית לחברה.

"אני בת החברה ואני מציינת גם בספר שחלק מהמסע הזה היה מסע אישי. למשל במפגש שלי עם הנשים מהדור הראשון באתי בתחושה שזה הדור הכי מסכן, ואולי הכי מבולבל כי איבד את התפקידים המסורתיים שהיו לו והרבה מההשפעה שלו, אבל הופתעתי לגלות שזה דווקא דור יותר חזק. בעקבות זה עלו אצלי גם שאלות אישיות.

"בנוסף, לעובדה שאני בת החברה היו יתרונות. המפגש האישי שלי איתן היה מפגש של אשה בדואית ולא רק מפגש של חוקרת. הן נפתחו וסיפרו לי הרבה דברים ברמה האישית ואפילו ברמה האינטימית. לי זה היה קשה כי מצד אחד אני נאמנה למחקר אבל מצד שני אני נאמנה לקהילה. נאלצתי ללכת בין הטיפות. לקח לי גם זמן לגמור את המחקר כי מי שקרא את הטיוטה אמר לי שהוא מרגיש שאני מסתירה משהו, שאני מדברת ברמזים ובחידות. פשוט היה לי קשה, כי מצד אחד היה חשוב לספר את הסיפור ומצד שני רציתי לכסות עליהן ולא לפגוע בהן".

התחלת לאחרונה לחקור גם בני נוער בחברה הבדואית, אותו דור רביעי שהזכרת קודם.

"נכון, הדור הזה נראה בעיני המבוגרים כדור עירום".

עירום?

"כן. בחברות שנמצאות בתהליכי שינוי ומעבר יש משמעות לנתינת אמון בדור הצעיר, כי הוא זה שיוביל את החברה. כאן הרגשתי שהמבוגרים לא נותנים את האמון ולא מאמינים ביכולות של הדור הצעיר. הם רואים בו חסר אחריות. העירום הזה הוא עירום מטאפורי, מכל הערכים של החברה והנורמות שהדורות המבוגרים גדלו עליהם. זה משהו שמפשיט את הדור הצעיר מהרבה דברים חשובים, ולכן לא נותנים בדור הזה אמון שמשם תבוא הישועה למגזר".

את שותפה לפסימיות של בני הדורות המבוגרים?

"לא, אבל מעניין לראות שכשלא מאמינים בהם אז גם לא נותנים להם את האפשרות. כשלא מאמינים בדור הזה ולא נותנים לו את הכלים ומגמדים אותו זה יכול לבוא בצורה הפוכה. אנחנו יודעים שבדור הזה יש בעיות שלא היו בעבר בקרב גברים בני המגזר הבדואי. האלימות וההתמכרות לסמים לא היו פעם באחוזים שקיימים היום. אם פעם, למשל, היה מקרה של אלימות, המנהיג של השבט היה נותן פקודה וכולם היו מכבדים את ההחלטה שלו. היום אף אחד לא יכול להחליט על הדור הזה, הוא עושה מה שבא לו. לפעמים יש הסכמים של הפסקת אש בין שבטים מסוימים, הם יכולים להפר את זה בלי לחשוב פעמיים ובלי להתחשב במבוגרים.

"זה דור מאוד מורכב, גם כשמסתכלים על המצב במדינה. אם בעבר היו דורות שהתכופפו והיו להם אסטרטגיות אחרות להתמודדות עם האפליה, הדור הזה לא מתמודד בדרכים האלו. לכן זה דור שמעניין להתעמק ולהכיר אותו להבין את אסטרטגיות ההתמודדות שלו עם כל השינויים".