אחד החידושים במשבר הכלכלי האחרון, נוסף לממדיו, הוא גם ממדי הסיקור העיתונאי שלו. כיוון שהעיסוק בכלכלה התרחב בין כה וכה, דומה כי כתבו על המשבר בזמן התרחשותו יותר משכתבו על כל בועה כלכלית שהתנפצה אי-פעם. יש גם הרבה חדש בכתיבה: כותבים על "תאוות בצע" (כותרת שער של "דה-מרקר": "סיבת המוות – חמדנות"); הרבה מנבאים מהפכה או שינוי עמוק בכלכלה; כמה חושבים שיהיה יותר פיקוח ממשלתי; אחדים אפילו מגדילים ומשערים כי תם עידן המניות. על כך כתב גיא רולניק ב"דה-מרקר" כי הספקולציות מנופחות: עדיין לא נמצא תחליף לבורסה כאמצעי לגיוס הון.

הנבואות המפליגות מעלות מחשבה עגומה על התקשורת והמשבר. אולי מה שבאמת חדש הפעם הוא שכבר בזמן המשבר, החלה השכחה שלו – והפעם, שכחה באמצעות דיבור על מהפכה צפויה, על שינוי ועל סדר כלכלי חדש.

כי השכחה, חשוב לזכור, היא תמיד חלק מהמנגנון של בועה כלכלית. בועה מתחילה כשנשכחים הלקחים והצלקות מהבועה הקודמת וכשהבורסה הגואה. הכסף שמגיע מזרז את השכחה – אולי משום שכסף הוא תמיד "חדש", חסר עבר.

מכל מקום, כשבועה מתקדמת, מגיעה לרוב גם אשליית הניתוק מהעבר. בימי השפל הגדול היתה זו אמירתו של ג'ון רסקוב, "כולם צריכים להיות עשירים", שהתפרסמה חודשיים לפני קריסת הבורסה ב-1929 והפכה מאז לסמל העיוורון השאנן המלווה כל בועה כלכלית. בבועה הקודמת היה זה מוסף "הכלכלה החדשה" שפירסם "הארץ".

ומה עכשיו? עכשיו אלו הנסיונות להספיד את המשבר בעודו בעיצומו: לדבר על מהפכה, או סדר חדש, או "תאוות בצע" – כאילו איזו פתולוגיה אנושית זיהמה את מנגנון השוק הטהור (הרי אם רוצים לדבר באמת על תאוות בצע, חייבים לדבר עליה בהקשר של סדר הדברים הרגיל של השוק: תאוות בצע היא רק ביטוי רגשי למה שמצופה מכל מנהל של חברה בורסאית, המצווה לחפש רווח לשם רווח).

כמובן, לא כוונה רעה גרמה לבועה הספקולטיבית העיתונאית הזאת. מה שמטריד הוא המחשבה שהיא נובעת דווקא מגורמים אדישים לחלוטין, כמו הנפח העצום של העיתונות הכלכלית היום: כל-כך הרבה עמודים למלא על משבר שמעטים מבינים ואיש לא יודע עדיין כיצד יימשך. במלים אחרות, אולי ה"חדש" שהעיתונות הכלכלית מרבה לדבר עליו עכשיו הוא פשוט השתקפות של הצורך העיתונאי בחידוש מתמיד.