בתחילה חשבתי שזו בדיחה של פרסומאים. מה זאת אומרת, לקרוא עיתון בעזרת משקפיים מיוחדים, שהופכים הכול לתלת-ממדי, "אמיתי" יותר, "מוחשי" יותר. עד שהגיע העיתון, ואליו אכן היו מצורפים משקפיים, אם אפשר לקרוא לדבר הזה כך. מין משחק ילדים, משקף אחד כחול והשני ירוק. אלא שהם לא הוצעו רק לילדים, אלא גם למבוגרים, לכל אורך העיתון, ולא רק לילד של ג'קי. אמרתי לעצמי, השתגעת? מה פתאום לקרוא עיתון בעזרת משקפיים מיוחדים? ניסיתי לקרוא בעזרת המשקפיים הישנים והטובים שלי. אבל משהו מוזר קרה. כל התמונות הקונבנציונליות התעוותו, יצאו מפוקוס, והקווקווים הכאיבו לעיניים. או.קיי, השתכנעתי, ננסה עם המשקפיים. זה לא עבד. גלית גוטמן לא קרמה עור וגידים, הפרסומות נותרו כשהיו, וגם הילד של ג'קי לא בלט. מילא. זו בוודאי הבעיה של העיניים שלי.

בלית ברירה הסתפקתי בקריאת העיתון, ולהפתעתי גיליתי שיש שם סיפורים לא רעים בכלל. סיפור הפיליפינית של אהוד ברק והביקור בהר ברכה ובכפר יאסוף של נחום ברנע היו צבעוניים ורב-ממדיים יותר מכל תמונות התלת-מימד כביכול של נפילת מגדלי התאומים או הארבה באפריקה. גם הניתוח של אורי משגב על המתרחש בישיבות ההסדר והרקפות של מאיר שלו היו מצוינים. אז מה פתאום מצרפים משקפיים לקריאת העיתון?

אחרי מבצע ה-70 להקמתו של "ידיעות אחרונות" בשבוע שעבר, שכבר הדיף ריח קל של היסטריה, בא השבוע הזה והבהיר שהעיתון הגדול והחזק ביותר במזרח התיכון באמת מרגיש שהאדמה רועדת מתחת לרגליו. אולי הוא מצטרף (באיחור גדול) למעגל הגדל והולך של גורמי תקשורת שאינם יודעים מה יביא להם המחר, ואם הם עוד יהיו כאן מחר. על כך אפשר רק לברך. לאו דווקא על כך שהעיתון נקלע לתחושת מצוקה, אלא על כך שאם גם בארזים הגדולים תיפול השלהבת, אולי ייפול למישהו האסימון על מצבה הקשה של העיתונות הכתובה בישראל, וסליחה על גודש המטפורות והקלישאות.

תופעת "ישראל היום" מטרידה מאוד ומחייבת מחשבה. ההצהרה הפוליטית של המו"ל שלו, להעמיד עצמו לרשות פוליטיקאי בישראל, מדאיגה מאוד. אבל יותר מכך מדאיגה העובדה שלפי שעה הוא עושה זאת בלי שום מגבלה כספית, מהסוג שמדיר שינה מעיניהם של עורכי העיתונים האחרים המתמודדים מולו על השוק המצטמצם והולך ממילא של קוראי עיתונים. זה באמת גורם מכונן, אסטרטגי, שאי-אפשר להתעלם ממנו, וגם העובדה שהוא מספק עבודה ללא מעט עיתונאים ועובדים אחרים, עניין מבורך כשלעצמו, אינה מחפה על כך.

אין לי מושג איך מתמודדים עם תופעה כזאת, ותודה לאל שאני לא נמצאת במקום שבו אני נדרשת לתת פתרונות. דבר אחד אני יודעת: שינויי חקיקה אינם הדרך לעצור את "ישראל היום", משום שכל התערבות של המחוקק בענייני עיתונות מגונה בעיני, ומשום שממילא לא יהיה כל קושי למצוא סדקים להתחמק מהחוק האוסר על אזרח חוץ, או מי שמתגורר רוב ימיו בחוץ-לארץ, להחזיק בעיתון בישראל. וכך גם מעמדו של החוק, כעניין שצריך להישמע לו כדי לקיים חברה מתוקנת, יוסיף להישחק. אבל גם משקפיים – ורודים לשיפור מצב הרוח או כחולים-אדומים לשיפור מראהּ של גלית גוטמן (שאינה זקוקה לשום שיפור) – אינם הפתרון. אולי יבוא יום, ואחרי התנודות הגדולות של המטוטלת נגלה שאנחנו עדיין זקוקים לסיפורים טובים, כתובים היטב ומנומקים, מאירי עיניים ומרחיבי דעת, ואז גם מי שיספק אותם יראה נחת. אבל אולי זו רק משאלת לב שמעידה על אי-הבנת המציאות בשטח, ועד שזה יקרה, לא יישארו כבר הרבה עיתונים בסביבה.