לפני כמה שנים היה לי רעיון: לעקוב במשך שנה שלמה אחרי כותרות ב"ידיעות אחרונות" שבהן מופיעה המלה "מוות". שמתי לב שלפחות אחת לשבוע המלה "מוות" מופיעה בכותרת, בדרך כלל באדום ובסמיכות למלה אחרת: "מטוס המוות", "רכבת המוות", "כביש המוות", "בית של מוות", "מוות בנהר", "מוות משולש" וכן הלאה. הנטייה הגובלת באובססיביות של עורכי "ידיעות אחרונות" להשתמש במלה "מוות" כמקדם מכירות הילכה עלי קסם.
כותרות של "ידיעות אחרונות" לא אספתי, אבל ב-ynet אספו כותרות בשבילי. ביום חמישי האחרון, שעות אחדות לפני שהעשור החדש נכנס, פירסמו ב-ynet (אתר החדשות מבית "ידיעות אחרונות", כידוע) פרויקט מעניין: בדף אחד רוכזו הכתבות שזכו למספר הרב ביותר של תגובות, ולצדן הכתבות שזכו לשיעורי צפייה גבוהים במיוחד. עיון בטקסטים שגררו מאות ולעתים אלפי תגובות, ומי יודע כמה מאות אלפי צפיות, מאשש את ההשערה שלי שעם כל הכבוד לסקס, כסף, שחיתויות ושאר תופעות חברתיות שבדרך כלל מפעילות אצל בני-אדם את הדמיון, מה שמוכר בארץ הקודש הוא מוות, מוות ואם אפשר – עוד קצת מוות. זה הכפתור הסודי שלחיצה נכונה עליו מוציאה מאיתנו את היצרים, המיצים והתגובות.
דוגמאות לא חסרות. כותרתה של הכתבה שזכתה למספר הרב ביותר של תגובות (3,393 מהן) היא "גלעד תמורת מרצחים? שכנעו השרים". במקום השני, עם 3,156 תגובות, "דודו טופז שם קץ לחייו בתלייה". זו כותרת שניתן לכנות "כותרת שב"א" (שניים במחיר אחד): גם מוות וגם תיאור הדרך שבה התרחש, והיא פופולרית במיוחד ברשימה שלפניכם. כלת פרס נובל שהציעה לשחרר מחבלים (מרצחים כמובן) לחצה על "כפתור המוות" וזכתה ל-2,493 תגובות. כאשר עלתה השאלה אם צריך לתת ליגאל עמיר, הרוצח, לצאת לברית בנו, היא זכתה ל-2,481 תגובות. נכון שמדובר בנושאים פופולריים בפני עצמם, אבל ברובד עמוק יותר, או עמוק פחות, הם כולם נוגעים במוות.
הלאה. "150 הרוגים תקיפה בעזה"? 2,266 תגובות. מייקל ג'קסון, שמת בגיל 50, זכה ללא פחות מ-1,800 תגובות. כותרתה של כתבה נוספת שזכתה לכמעט 1,500 תגובות היא "הרגתי את רוז וזרקתי לירקון". גם זאת כותרת שב"א: אנחנו גם מספרים לכם שהרגו ילדה וגם מספרים לכם איך בדיוק, וכל זה בכותרת קומפקטית אך אינפורמטיבית שהמוטיב המרכזי שלה הוא מוות.
מי שחושב שרשימת הכתבות הנצפות ביותר מורכבת מתמהיל שונה של נושאים, טועה. ברשימה ממתינות כתבות עם הכותרות "מוני פנאן התאבד בתלייה" (שב"א); "שני הרוגים בהתקפה במרכז הומו-לסבי", "יעקב אלפרון חוסל בפיצוץ מכוניתו בתל-אביב" (שב"א); "שוש עטרי הלכה לעולמה"; "גולדווסר ורגב חזרו בארון". כתבה מעניינת במיוחד שעוסקת בהחלטתו של דני פנחס, כלכלן שחלה בסרטן המעי הגס, להפסיק את הטיפול במחלה, נכנסה אף היא לרשימה. אין להכחיש שהטקסט מרתק, אבל ייתכן שהיא זכתה לכל-כך הרבה צפיות כיוון שכותרתה היא "אני לא רוצה למות – אבל אני מוכן לקראת המוות". אי-אפשר להתנגד לכותרת מוות כפולה. לכן, גם אם יש לה "רק" כ-700 תגובות, יש לה המוני צפיות.
ייתכן שתשאלו, אבל מה נכתב בתגובות? זה לא ממש משנה. מרשל מק'לוהן טען ש"המדיום הוא המסר", אבל במקרה הזה "המסר הוא המסר". מהרגע שהכתבה עוסקת במוות, מהרגע שמלת הקוד "מוות" או נגזרות שלה מופיעות בכותרת, אנחנו מתקשים לעמוד בפניהן. המסר דוחף אותנו להביע דעה שלא פעם היא דואלית מטבעה: דודו טופז הוא עבריין אבל מסכן, מייקל ג'קסון הוא פדופיל אבל אמן ענק, גולדווסר ורגב הם הבנים של כולנו אבל לא היינו צריכים לשחרר כל-כך הרבה מחבלים, טוב שנהרגו 150 אנשי חמאס אבל עכשיו תושבי שדרות יחטפו על הראש, אסור לתת הקלות ליגאל עמיר אבל גם הוא בן-אדם, וכן הלאה.
העובדה שהמוות הוא האירוע האולטימטיבי שאין ממנו חזרה – אלא אם כן אתם מאמינים בגלגול נשמות או בתחיית המתים – העובדה שהוא מחכה לכולנו ואין אדם שחזר ממנו כדי לספר מה ההרגשה, יוצרת שילוב שהוא הניטרוגליצרין של אמצעי התקשורת: סקרנות ופחד. משום כך, כאשר נלחץ "כפתור המוות", מצליחים אמצעי התקשורת לחלץ מאיתנו התעניינות ותגובה נרגשת, כזו שבאה מהבטן.
לא שיש דבר רע בניטרוגליצרין תקשורתי, אלא שכאשר נחשף דפוס ההתנהגות, כפי שהוא נחשף כאשר בynet- ריכזו את הכתבות המוגבות והנצפות ביותר בעשור בעמוד אחד, מבינים עד כמה הוא פרימיטיבי, עד כמה אין בו שום תחכום. בני ציפר טען שבישראל העיסוק במוות כל-כך מושך שכן הוא בידור זול, בידור בחינם ולכן בידור עם ביקוש מתמיד. מה שבטוח, הבידור הזה, אם הוא אכן כזה, פונה אל המכנה המשותף הנמוך והרחב ביותר: "כולנו נמות יום אחד!", הוא קורא בקול. "הוא/היא/הם מתו כבר עכשיו! בואו לקרוא על זה!".