ישראל היא חברה פתוחה, המתאפיינת בסתירות עמוקות ובעימותים רבים, בעיתונות מקומית חופשית המתפתחת והולכת, ומעל לכל בעניין הרב – ולפעמים גם חסר הפרופורציות – שהיא מעוררת מצד התקשורת הזרה. על רקע זה יש להבין את מסכת היחסים שבין עיתונאי החוץ לתקשורת הישראלית. הכתב הזר נדחף לעקוב בפרטי פרטים לא רק אחרי תהליך השלום על אינספור גוני הגוונים שלו, אלא גם אחר מבחר נושאים אחרים, דוגמת ההתנגשויות התרבותיות והפוליטיות בין חילונים לדתיים, היחסים עם יהודי הגולה וה"סופר-סיפור" של התנ"ך (כהגדרתו של תומס פרידמן), יחסי הגומלין בין הדתות, ההתייחסות הבלתי פוסקת אל השואה, והשתלשלות הפוליטיקה הפנימית בישראל.
די לעמוד על השטח הנרחב שייחדה העיתונות באירופה ובארצות-הברית לפרשת "חברון–בר-און" האחרונה כדי להבין שהמשרד בירושלים נתפס לא אחת כניצב על מישור אחד עם המשרדים במוסקבה, וושינגטון או פריז. יש לפיכך צורך תמידי להישען על התקשורת המקומית כדי לגלות סיפורים ולחקור אותם. יום עבודה שגרתי נפתח לא רק בעמודי ה"ג'רוזלם פוסט", אלא גם בקריאת שלושת העיתונים הארציים הגדולים ומעקב אחר שידורי הרדיו והטלוויזיה (לרוב באמצעות כתב-עוזר מקומי או שירותי תרגום פרטיים). הכתב הזוכה בסיקור הטוב ביותר הוא לרוב מי שעוקב בקפדנות הרבה ביותר אחר התקשורת המקומית, שיש לו תיקים טובים ועוזר מקומי טוב, המאזין לתקשורת האלקטרונית, עוקב היטב אחר תוכניות האירוח ה"בלתי רשמיות" ומשדרי השיחות עם מאזינים, בייחוד בגלי-צה"ל ובערוץ 7 של המתנחלים ובמספר הגדל והולך של ערוצים פלסטיניים ודתיים.
איור: ארנון אבני
לצד הכישורים האלה יש עוד כמה מאפיינים ייחודיים. למרות הסיקור הנרחב בתקשורת העולמית, ישראל היא מדינה קטנה מאוד. במקרים רבים עיתונאי החוץ מתקשים להבהיר זאת לקוראיהם. בעיני קוראים רבים בחוץ לארץ, ישראל נתפסת כמעין מעצמת-על שמתגוררים בה מיליוני תושבים, ובכוחה להשפיע על התרחשויות בזירה הבינלאומית. אלא שההפך הוא הנכון. זו חברה קטנה מאוד, שהאליטה שלה, זו שבה העיתונאי הידוע למד בבית-הספר או שירת במילואים עם הפוליטיקאי, עם אחיו או עם בנו, והמידע נאסף בה בדרך אישית מאוד, אינטימית כמעט – אליטה זו קטנה אף יותר. להיות כתב טוב פירושו מעל לכל להיות חלק מהמשפחה, לדעת את הצפנים, להיות שותף לידע ולאינטימיות עם אותה אליטה. מאחר שהחברה כה קטנה, הרי שהקהל הרחב אינו מתקשה לזהות את העיתונאי, אפילו עיתונאי זר מסוגל, לאחר כמה חודשי ניסיון, לזהות את סגנונם של נחום ברנע או אהוד יערי, להבדיל בין זאב שיף לחמי שלו או שמעון שיפר, לעקוב אחר התמורות שעוברות עליהם ואחר התפתחותם ולעמוד על הקו העקבי שלהם.
אינטימיות זו משתקפת במידת מה גם בקרב עיתונאי החוץ. אלה נחלקים לשניים: הראשון הוא הזר ה"אמיתי", זה שבא לישראל מעת לעת לתקופה קצרה, בקשר לאירוע מוגדר. במקרה שלו, המהירות חשובה יותר מן הידע, והקשר שלו לתקשורת המקומית מוגבל ביותר: רפרוף ב"ג'רוזלם פוסט" בבוקר, מעקב אחר השידורים במשך היום, ולעתים ראיונות עם עיתונאים או פרשנים ישראלים. מלאכתו אינה שונה במידה רבה מזו של כתב המתגורר בארץ שנתיים-שלוש ומעדיף את חברת עמיתיו ואינו מתערב כמעט בחברת המקומיים.
אך יש סוג שונה לחלוטין של עיתונאים, אלה המתגוררים בארץ תקופה ארוכה. יש בהם המבלים כאן חלק ניכר מחייהם הבוגרים, קושרים כאן קשרי נישואים, והם יהודים או קשורים בדרך זו או אחרת ליהדות. על-פי נתוני לשכת העיתונות הממשלתית, כמחצית מ-400 הכתבים הזרים המואמנים בארץ מתגוררים דרך קבע בישראל. באיגוד עיתונאי החוץ רשומים 243 חברים, וכמאה מהם נכללים בקבוצה זו. מי הם? מן הבחינה הטכנית הם כתבי חוץ: הם נולדו בחוץ-לארץ, מחזיקים בדרכונים זרים, מחדשים את אשרות השהייה שלהם מדי שנה בשנה במשרד הפנים, ועובדים עבור כלי תקשורת זר אחד או יותר. אך למעשה הם לומדים להכיר את החברה הישראלית לעומקה, מדברים עברית ברמה זו או אחרת, וצורכים את התקשורת המקומית מדי יום. רבים מהם מקיימים קשרים חברתיים הדוקים עם עיתונאים מקומיים, משתפים עימם פעולה וקושרים אתם מעין יחסים סימביוטיים. לדוגמה זכור סיפורו של איאן בלק, כתב ה"גרדיאן" הבריטי בישראל עד שנת 1992, שהשתמש במידע שקיבל מידי עמיתים ישראלים כדי לחשוף את פרשיית צאלים, ב-5 בנובמבר 1992, זו הפרשייה שבה ניסו הצבא והממשלה לחפות על מותם של עשרה לוחמי סיירת מטכ"ל בנוכחות הרמטכ"ל, אהוד ברק, במהלך אימונים לקראת מבצע צבאי. הוא פירסם את הסיפור ונקרא לסדר בידי הרשויות (תעודת העיתונאי שלו נשללה ממנו לזמן מה). בה בעת יכלו אמצעי התקשורת הישראליים להתגבר על מגבלות הצנזורה שהוטלה על הסיפור, תוך שהם מצטטים את ה"גרדיאן" ו"פרסומים זרים".
הכותב הוא שליח ה"קוריירה דלה סרה" בישראל
גיליון 7, פברואר 1997