בחלק הראשון של מאמר זה עמדנו על הכשל המוסרי של סיקור תחום הפלילים בתקשורת שלנו. לא רק הרעות החולות הרגילות, אלא לקות האופיינית לתחום המסוים הזה, וזועקת מהיקף הסיקור ומאופיו: כשל מוסרי הגורם לעיתונאים להזדהות עם העבריינים המסוקרים, לאמץ את הנראטיב שלהם ולהפוך אותם לגיבורי תרבות משל היו שחקנים המשחקים פושעים.
הפשע הבדיוני המתוסרט והמומחז הוא אכן אבן שואבת של דימויים עבור סוג מסוים של כתבים ובעלי טורים בענייני פלילים. סיקור רצח יעקב אלפרון אתמול בתקשורת היה דוגמה מובהקת לכך. העיתונאים הישראלים הולכים על הקלאסיקות: "החב'רה הטובים" של סקורסזה ו"הסנדק" כמובן, סדרת הסרטים של פרנסיס קופולה. "משפחת קורליאונה" היה הכינוי שהדביקו ב"מעריב" למשפחת אלפרון. ב"ישראל היום" הקדישו עמוד לסקירה תמוהה של סרטי פשע מפורסמים (והפנו לביקורת טלוויזיה נבונה של שיר זיו, שהוחבאה במעבה העיתון). אבל השם שחזר ונשנה בסיקור הרצח הנוכחי, כמו גם במקרים דומים אחרים, היה זה של מרצח בדיוני אחר, "בן זמננו", טוני סופרנו.
השם הזה, "טוני סופרנו", הפך לקלישאה האולטימטיבית המוצמדת לשמו של כל ארכי-עבריין ישראלי, מזאב רוזנשטיין, דרך יוסי מוסלי ואסי אבוטבול ועד ליצחק אברג'יל, בוואריציות שונות על הכותרת הגדולה (וחסרת המשמעות) שהודפסה אתמול ב"ידיעות אחרונות": "איך הפך יעקב אלפרון, האזרח מס' 1 של העולם התחתון, לטוני סופרנו המקומי".
"הסופרנוס", סדרת הטלוויזיה שיצר דייוויד צ'ייס עבור רשת HBO, וש-86 פרקיה שודרו בשנים 1999–2007, היא סדרה שעשתה היסטוריה. יותר מכל סדרה אחרת, היא מסמלת את תור הזהב (שהסתיים?) של הטלוויזיה האמריקאית, שהוכיחה כי לא רק הקולנוע יכול לייצר אמנות. היא זכתה ל-21 פרסי אמי וחמישה פרסי גלובוס הזהב, ולשבחים אינספור ממבקרים ועיתונאים. כך לדוגמה כתבה רותה קופפר ב"הארץ" בשנה שעברה: "עם המעריצים המנתחים נמנו עורך כתב-העת היוקרתי 'ניו-יורקר', דייוויד רמניק, שכינה אותה 'ההישג הגדול ביותר בתולדות הטלוויזיה' [...] אחרים השוו אותה לשייקספיר. אלסנדרה סטנלי מ'ניו-יורק טיימס' כתבה כי 'חקרו את התסריטים של הסדרה כמו את המגילות הגנוזות'".
הסדרה גם היתה פופולרית מאין כמוה, משכה עשרות מיליוני צופים ברחבי העולם והיתה סדרת הטלוויזיה בכבלים הרווחית ביותר בהיסטוריה של הטלוויזיה. דמותו של טוני סופרנו מוכרת כל-כך, עד שבמאי האחרון, חודשים אחרי שכבר הסתיים שידור הסדרה, הדפיסו ב"ידיעות אחרונות" ככותרת ראשית את הציטוט "מה אני, טוני סופרנו?", שאמר לא פחות ולא יותר מאשר ראש ממשלתנו לשעבר בפועל, אהוד אולמרט (אגב, כמה ימים אחר-כך מיהר מוטי גילת לענות על השאלה ב"כן" גדול).
כרזת העונה השישית והאחרונה של סדרת הטלוויזיה "הסופרנוס". יושב מלפנים: ג'יימס גנדולפיני, המגלם את דמותו של טוני סופרנו
הסדרה המופתית מתארת את שגרת חייו של איש מאפיה אמריקאי ממוצא איטלקי, הפועל בניו-ג'רזי (ולא בניו-יורק) בעסקי פשע שונים ומשונים. הלייט-מוטיב של הסדרה, החורז אותה כחוט השני מתחילתה ועד לפני סופה, היה הטיפול הפסיכולוגי שעובר המאפיונר סופרנו בעקבות התקף חרדה הפוקד אותו בפרק הראשון. זה היה מאפיין מובהק של האופי המיוחד של הסדרה, שעסקה בשאלות של תדמית ומהות מעבר להצגה הסוחפת של העלילה הסיפורית. "לא היתה סדרה יותר רפלקסיבית מ'הסופרנוס'", כתב מבקר הקולנוע ג'ים אמרסון עם שידור הפרק האחרון בשנה שעברה. "היא היתה לאורך כל הדרך סרט מאפיה שעסק בשאלה איך זה להיות סרט מאפיה בתרבות שבה כולם ראו המון סרטי מאפיה (ורימייקים של סרטי מאפיה), ושבה אפילו מאפיונרים דרג ב' מניו-ג'רזי מדמיינים את עצמם מתנהגים כמו מאפיונרים בסרטי המאפיה שראו".
במהלך הסדרה ליוו הצופים את יחסיו של טוני עם אשתו וילדיו, עם אמו, אחותו ושאר שאריו, ועם חוג חבריו הקרובים והרחוקים, ונפגשו עם המאפיונר האלים כאזרח מן היישוב. הסדרה תיארה בכישרון רב ובדיוק מצמרר את שגרת חייו הכפולה של עבריין. כך, לצד סצינות שכמותן ניתן למצוא בכל סדרת דרמה משפחתית – התמודדות של הורים עם ילדים מתבגרים, משבר גיל העמידה, ניאוף וגירושים – שובצו סצינות מהאלימות שנראו בסדרת טלוויזיה כה פופולרית.
אלא שבמהלך הסדרה הלכה האווירה והאפילה. האלימות הלכה ונעשתה גראפית. התחומים הלכו והתערבבו: משפחה ורצח, חינוך ופשע, אחריות וסמים קשים. גם דמותו של הגיבור הראשי הלכה והשתנתה. אחרי שהסתיימה הסדרה ריאיין פרייזר מור מ-AP את ג'יימס גנדולפיני, המגלם את דמותו של טוני סופרנו בסדרה. בראיון, שפורסם בשנה שעברה ב"הארץ", כותב מור שגנדולפיני אמר לו כי "לפעמים החומר הפתיע אותו אפילו תוך כדי המשחק. לא פעם הוא הזדעזע מהתנהגותו האכזרית של טוני. לא פעם, אחרי צילומי סצינה שבה עשה טוני משהו מתועב, גנדולפיני היה מפגין את חוסר הנחת שלו. 'הייתי מניד בראשי ואומר, איזה מניאק'".
"האם אתה מחבב את המניאק הזה, שהיה חלק ממך זמן כה רב?", שואל המראיין את השחקן שגילם את הרוצח הסדיסט. "בעבר חיבבתי אותו", משיב גנדולפיני, "אבל זה נהיה יותר ויותר קשה".
הפרק האחרון, אחרי שמונה שנות שידור הסדרה, עורר ציפייה עצומה – ואכזבה עצומה לא פחות. אחרי שבפרק הלפני-אחרון התחולל מרחץ הדמים המצופה, תוך שהסדרה מתקרבת לקליימקס הלכאורה בלתי נמנע, הגיע פרק אחרון כמעט נטול מאורעות עלילתיים מכריעים, ונגמר בצורה שמיליוני צופים החשיבו כלא פחות משערורייתית: סצינת מפגש משפחתי שליו במסעדה עממית, שצולמה בצורה שניתן לכנותה "מאיימת", והסתיימה בחטף, "באמצע", כשהמסך החשיך לפתע. צופים רבים ניגשו לבדוק אם לא אירעה הפסקת חשמל או שהקובץ שהורידו בתוכנת שיתוף הקבצים לא היה פגום.
מתוך הסצינה האחרונה, בפרק האחרון של הסדרה "הסופרנוס"
"אחרי צפייה בסיום האנטי-קליימקסי הידהדה שאלה אחת באתרים ובעיתונים", כתבה קופפר. "'האם צ'ייס הוא גאון המטרפד כל ציפייה שלנו, או שמא הוא פשוט מנוול?', כפי שניסחה זאת מבקרת הטלוויזיה חדת העין והלשון התר הברילסקי מ'סאלון'. ובמלים אחרות: האם הוא מפנה כלפי המעריצים אצבע משולשת?". על האצבע המשולשת הזו, שצ'ייס אכן הפנה כלפי המעריצים (בזמן שידור הפרק האחרון הוא בחר לשהות בצרפת), אני מעוניין להתעכב, כי אני סבור שיש כאן הצעה להסבר לסוגיית האצבע שתוקעים הפושעים בעינם של העיתונאים, והאהבה שבה אלו מקבלים זאת.
צ'ייס עצמו סירב לדבר על האופן שבו בחר לסיים את הסדרה. "זה הכל שם", אמר לאלן ספינוול, מבקר הטלוויזיה של ה"סטאר לדג'ר", בראיון היחיד שנתן אז (ה"לדג'ר" יוצא לאור בניו-ג'רזי, היכן שמתרחשת עלילת "הסופרנוס" והיכן שגדל צ'ייס עצמו. זהו גם העיתון שטוני סופרנו יוצא לאסוף מדי בוקר ממפתן החווילה שלו). "חלק ניכר מהעונה האחרונה", אומר ספינוול לצ'ייס, "הציג את טוני כשהוא מאיים, רוצח או מרחיק מעליו בצורה אחרת את חוג מכריו הקרוב. אחרי כל השנים שבהן הוצג כ'ראש מאפיה סימפטי', שאנחנו אמורים לחבב, האם כמו ד"ר מלפי [הפסיכולוגית של טוני סופרנו] אנחנו אמורים להתעורר ולהריח את הסוציופת?". צ'ייס עונה בלקוניות: "מנקודת הראות שלי, אין שום דבר שונה בעונה הזו מעונות אחרות. בשבילי – זה טוני".
הסדרה, שהיא כאמור האייקון האולטימטיבי של עולם הפשע בתרבות המערבית העכשווית, טישטשה את הגבולות בין המושחת לנורמלי. אבל בעוד שיוצרה ביקש להביע את תיעובו כלפי העולם המושחת, הצופים בחרו להזדהות עימו. "צ'ייס הפך את כולנו לפסיכולוגים של טוני, אחר-כך גרם לנו להאמין שהוא עומד להיגאל. לקח לנו שמונה שנים להבין שעבדו עלינו", מכריזה כותרת המאמר הנפלא של אמילי נוסבאום ב"ניו-יורק מגזין", שהתפרסם בשנה שעברה אחרי שידור פרק הסיום מעורר המחלוקת.
אנחנו, לפחות אלה מבינינו האחראים על תיווך המידע הפלילי לאזרחים, לא הבנו זאת כלל וכלל.
נוסבאום סוקרת את יוצרי הטלוויזיה הבולטים וקובעת כי כי צ'ייס הוא "נביא של בחילה" (Prophet of disgust). "כדי להימנות עם צופי הסדרה, נדרש מאיתנו לקבל שוב ושוב את טוני אל ביתנו [...] צ'ייס העניק לבחירה הזו משמעות נוראית [...] 'הסופרנוס' היתה הסדרה הראשונה שבאמת איתגרה אותנו לטרוק את הדלת, לדחות אותה", כותבת נוסבאום, "וכשנמנענו מלעשות זאת, היא טרקה את הדלת בשבילנו: מסך שחור ודומם, סיכום מתאים לסדרה שהיתה בעצמה תרמית ארוכה, שפיתתה אותנו כצופים, ואז פירקה עצמה מקסמיה אל מול עינינו.
"'הסופרנוס' היתה יצירה קולנועית נפלאה בגלל, ולא למרות, שהיא היתה סדרת טלוויזיה", כתבה נוסבאום. "צ'ייס ניצל כפי שאף יוצר לא ניצל לפניו את מערכת היחסים המיוחדת הנוצרת בין סדרת טלוויזיה לבין קהלה: דינמיות אינטימית הנבנית לאורך זמן, כמו בכל מערכת יחסים תרפויטית". סדרת טלוויזיה, בניגוד לרומן, כותבת נוסבאום, אינה נוצרת בבדידות חדרו של הגאון היוצר, אלא בשיתוף פעולה עם תגובות הצופים.
"במשך שמונה שנים הדמויות עצמן צפו באובססיביות (וציטטו וניתחו וחיקו) בסרטים 'הבחורים הטובים' ו'הסנדק', ואנחנו צפינו באובססיביות (וציטטנו וניתחנו וחקרנו) ב'סופרנוס', ובמשך כל אותו זמן צ'ייס ישב שם וצפה בנו צופים בהם. ככל שהתוכנית נעשתה פופולרית יותר, הדמויות אהובות יותר והצופים גלויים יותר בחיבה שלהם לאלימות, ניתן היה לחוש שצ'ייס לא תמיד אהב את מה שהוא ראה". נוסבאום קלעה בול. זה אותו טוני לאורך כל הדרך, העיד צ'ייס.
נוסבאום מזהה את מה שתמיד החשבתי כסצינת המפתח של הסדרה כולה: סצינה צדדית, כמעט שולית, שהסתתרה אי-שם בעונה השלישית והוכתרה בשם "דעה נוספת" (Second Opinion). "אני זוכרת את הפעם הראשונה שצפיתי בה, את הדרך שבה היא הפכה על פניו את כל מה שראינו קודם. כרמלה [אשתו של טוני סופרנו] נפגשת עם פסיכולוג שמעולם לא הופיע קודם לכן בסדרה, ד"ר קרקוור. היא להוטה להפוך את המפגש לכזה שיעניק אישור לדרך חייה. מבחינתה, העניין שעל הפרק הוא נישואיה הלא מאושרים והתלבטותה באשר לאפשרות של גירושים". אבל הפסיכולוג קוטע אותה. "בבוטות ממסמרת הוא פונה אל כרמלה לא כאל מחפשת פתרון, אלא כאל חוטאת. היא לא אשתו של טוני, הוא מודיע לה, אלא שותפתו לפשע. היא חייבת לעזוב עכשיו, לדחות את 'כסף הדמים' של טוני ולהציל את ילדיה ('או מה שנותר מהם'). והוא מוסיף הערה שיכולה להיות הפאנץ'-ליין של הסדרה כולה: 'דבר אחד שכעת לעולם לא תוכלי להגיד, שאף אחד לא אמר לך' [לקריאת הדיאלוג המלא].
"'הפרק הלפני אחרון היה המנחה הסרקסטית של צ'ייס למעריצים שרצו לראות את 'הסופרנוס' מתנהגת כמו שסרט מאפיה אמור להתנהג, עם מרחץ דמים שבו מחוסלים בזה אחר זה כוכבי המשנה של הסדרה [...] הסצינה האחרונה מלווה כולה באווירה של 'משהו רע עומד לקרות'", כותב אמרסון. "אל תגידו שלא אמרנו לכם", מסכמת נוסבאום את המסר של צ'ייס לצופים.
* * *
העיתונות, התקשורת, לא אומרת לנו שמשהו רע עומד לקרות, שמשהו רע כבר קורה. היא מבשרת על גל חיסולים, על מלחמות נקמה, אבל לא בשאט נפש, אלא בציפייה עצורה, כמו לעוד פרק של "הסופרנוס". הסדרה שכתבי הפלילים אף פעם לא הצליחו להבין באמת.
"כתיבה טובה יכולה להביא למקומות בלתי צפויים", אומר גנדולפיני בראיון עם מור, ומכוון לדרך שבה צ'ייס גורם לנו להזדהות עם הגיבור הנבל, ואז לחשוף את מנגנון ההזדהות, את הנבל, ואותנו במערומינו. כתיבה טובה היא לא מה שאנו מקבלים מהעיתונות המסקרת את הנבלים המקומיים.