התחום הכלכלי נהנה מהילה כמו-מדעית – מדעי השוק החופשי, הנשלט על-ידי כוחות אובייקטיביים של היצע וביקוש. גם הסיקור התקשורתי של נושאים כלכליים עטוף בהילה דומה, שמשפיעה לא רק על אופי הסיקור, אלא גם על היכולת לבקר אותו: ריבוי המספרים והגרפים בסיקור של נושאים כלכליים יוצר אצל צרכני תקשורת מן השורה רושם כמו-אובייקטיבי שמקשה על הקריאה הביקורתית. קריאה שקשה גם כך, אם זוכרים שכל-כך הרבה אנשים אינטליגנטים סוחבים איתם רתיעת ילדות ממתימטיקה או סתם תחושת ערפול כללית לגבי כל מה שנלמד בנושא אחרי כיתה ט'.

כך או כך, כותרות כמו "אנליסטים: ...בנק אוף אינגלנד עשוי להוריד הריבית ב-1%" (מאת סוכנויות הידיעות, "דה-מרקר", 2.11.08), או [העילגות האופיינית במקור]: "עו"ד פינברג: 'הפאניקה במשק הישראלי מוצדקת – וחייבים לחלחל אותה לעובדים; חשש מעשרות אלפי מפוטרים'" (אלה לוי-וינריב, כותרת ראשית באתר "גלובס", 13.11.08), נשמעות לרובנו מקצועיות כל-כך, אובייקטיביות ממש. בפועל הבנק בבריטניה הוריד את הריבית ב-1.5%, כשההפרש של חצי אחוז נתפס כדרמטי ושיעור ההורדה הכולל הוא החד ביותר זה 16 שנה (שוב סוכנויות הידיעות, "דה-מרקר", 7.11.08); ובאשר לחלחול של הפאניקה למשק הישראלי – ימים יגידו. מה שבטוח, כותרות מעין אלו יוצרות או מזינות טרנדים ואינן בגדר דיווח עובדתי.

ובכלל, מי הם אותם אנליסטים שקובעים את כותרות המדורים הכלכליים? ומי זה, לכל הרוחות, עו"ד פינברג? ובכן, מדובר ב"עורך-דין מוביל המתמחה בייצוג מעסיקים בתחום דיני העבודה, המלווה את לקוחותיו בהליכי ההתייעלות והצמצומים לקראת המשבר" (אלה לוי-וינריב, שם). לא בדיוק המומחה האובייקטיבי, או לחלופין העיתונאית המעודכנת והביקורתית. למעשה, עיתונאיות ועיתונאים כאלו כמעט אינם חתומים על כותרות במדורים הכלכליים: רובן מצטטות גורם בכיר זה או אחר או אנליסטים אלמונים שהניתוח שלהם, מבוסס יותר או פחות, מוצג כמעט כעובדה.

זה עוד במקרה הטוב. ידיעות רבות במדורים הכלכליים מבוססות על ראיון קצרצר עם בעלי אינטרס מובהקים או על משאל רחוב אקראי. כך, למשל, כתבות שעסקו בצפי של מחירי הנדל"ן בישראל בתקופה הקרובה כללו דיווחים מיריד הדירות בתל-אביב ובירושלים, שהניבו שלל עדכונים מחכימים כמו "בעלי צופה שהמחירים יירדו, אבל אני לא" (גיא ליברמן, "דה-מרקר", 26.10.08). כתבה אחרת – מהז'אנר הכה-אופנתי ובו בזמן זול, מהיר הפקה ולרוב חסר כל ערך עיתונאי של כתבות הווידיאו – התיימרה "לעשות סדר" בנושא. הכתבה נפתחה באזכורם של שני סקרים בנושא מחירי הנדל"ן (האחד נערך על-ידי "דה-מרקר" עצמו) שתוצאותיהם סותרות, ונמשכה בראיונות עם בעלת משרד תיווך ועם ראש תחום הנדל"ן במשרד מוביל לראיית חשבון (עידו סלומון, "דה-מרקר TV", 19.10.08).

הראיון עם בעלי האינטרס עשוי להיות "מאוזן" בראיון מקביל המציג עמדה הפוכה (כאמור, בעלי צופה ירידה במחירים, אבל אני לא), אך נדמה שהסיבה לאיזון הזה אינה בהכרח הרצון להציג תמונה מלאה יותר, אלא הצורך למנוע את הלחץ הצפוי אם יתגלה שהעיתון מעדיף יחצן מסוים על פני האחר. במקרים אחרים, הכתבים מסתפקים בציטוט אמירות של אנשי הון, כמו "הראל ויזל: המחצית הראשונה של 2009 תהיה קשה" (אילנית חיות, "גלובס", 13.11.08). הציטוט המרעיש הזה נלקח מדבריו של איש העסקים בכנס הקניונים באילת, אירוע שסיפק לא מעט אמרות שכאלה. כך, הפעילים בשוק הנדל"ן ואנשי יחסי-הציבור שלהם מרוויחים, אבל ציבור הקוראים נותר מבולבל, ונראה שכך גם הכתבים הכלכליים עצמם.

מהי הסיבה לתלות הכמעט מוחלטת של המדורים הכלכליים בפרשנויות של גורמים שונים, החל באנליסטים, דרך מנהלי הבנקים והתאגידים ועד לכותבים ברשת החברתית "דה-מרקר קפה" (שההפניה לפוסטים שלהם מופיעה לצד הידיעות העיתונאיות) ואזרחים "מן הרחוב"? הרי כלכלה היא עניין רציני, שמכומת באחוזים ובגרפים משוכללים. יכול להיות שהכתבים הכלכליים פוחדים ממספרים? סביר יותר שהם פוחדים לקחת אחריות על השוק החופשי, שמתגלה כחופשי עד כדי כך שאיש אינו יודע מה יעולל מחר. הכלכלה הגלובלית, כך נראה, רחוקה מלהיות זירה מדידה הניתנת לניבוי. מאחורי המספרים, שיוצרים רושם מדעי ואובייקטיבי לכאורה, נמצאים אנשים: פוליטיקאיות, אנשי הון ויחצניהם, אנליסטית שמתלבטת מהו העיתוי הנכון לקנות דירה, ואנחנו, שסתם מחכים למכירות סוף העונה.

חשוב להבהיר: אין בעיה בהסתמכות על פרשנויות ועל ניתוח אפשרויות עתידיות, כפי שנעשה, למשל, במדור הפוליטי. הבעיה היא בהילה הממסכת של אובייקטיביות ומדעיות שעוטפת את הפרשנויות הכלכליות. הילה זו מעצימה את כוחם והשפעתם של בעלי העניין שעמדותיהם ממלאות את דפי המדורים הכלכליים ומקדמת את האינטרסים העסקיים שלהם. סיקור מעמיק והגון של התחום הכלכלי יתאפשר אם הכתבים והעורכים הכלכליים יוותרו על ההילה הזו ויתחייבו לפרשנויות המבוססות על הניתוח המקצועי שלהם – ניתוח שהעמדות המנחות אותו חשופות במידת האפשר – במקום לצטט טורי מספרים שמאחוריהם מתחבא אינטרס כזה או אחר. כדי שזה יקרה, כולנו צריכים להתחיל להסתכל למספרים בעיניים.