אחת מהוראות ההפעלה של העיתונאי, המכונות לעתים "כללי אתיקה", היא ההנחיה לקבל תגובה מאותו קורבן פרסום שעתיד להתעורר למחרת בבוקר כשכותרת קשה ומכבידה (המרוחה על שלושה טור) מעיבה על שמו הטוב. בדרך-כלל מזדנבת התגובה, מעוקרת ומסורסת, בשולי הכתבה. לפעמים מכחישה, לפעמים מנסה להסביר, כמעט תמיד חסרת אונים ומבוישת מול התיזה המרכזית שמקבלת ביטוי מהדהד בכותרת ובגוף הסיפור. כך לפי כמה כללים בלתי כתובים הנהוגים במערכות התקשורתיות:
1. אם העובדות מאפשרות פרשנות לטובת או לרעת קורבן הפרסום, נעדיף את הפרשנות הגרועה יותר מבחינתו.
2. ההסבר של הקורבן להשתלשלות העניינים הוא בסך-הכול תירוץ מגושם. האמת הרי נמצאת אצלנו (כלומר אצל זה שהדליף לנו את הסיפור מטעמים נאצלים ונטולי אינטרס).
3. וחוץ מזה, התגובה היא ארוכה מדי ושיקולי מקום ועריכה מחייבים את קיצורה.
עלי להודות: לא תמיד אני זוכה ליחס כזה. ואפילו לא ברוב המקרים. אבל כשזה קורה, העוול הוא בל יכופר ובלתי מחיק. אלא שהפרקטיקה והניסיון במקרה זה פחות חשובים. חשוב העיקרון. חשובה שאלת זכותו של העיתון לצנזר או לסרס את התגובה. לכאורה, ריבונות העיתון חולשת ומכתיבה שכך יהיה. אף אחד – לא קורבן הפרסום ובוודאי שלא דובר – אינו יכול להכתיב לעיתון מה לפרסם ואיך. ומה שנותר הוא לקוות להגינותם של הכתב/עורך. לצערי, במקרים מסוימים אין לתקווה זו על מה לסמוך.
הפיתוי לכותרת חזקה, לסיפור חד, למסקנה נמרצת ונחרצת, חזק יותר מנכונות לתת לתגובה ביטוי מאזן. תגובה טובה מקלקלת בדרך-כלל סיפור טוב. היא מכחישה, היא מוסיפה פרטים ששופכים אור על הסיפור, כאלה שמחזקים את עמדת קורבן הסיפור ומכרסמים באמינות המדליף. תגובה טובה מבליטה שיקולים נוספים שקיימים בסיפור וחסרים לקורא – בכוונה תחילה או במקרה. תגובה מטשטשת את המסקנה החד-משמעית שמבקש העיתון להעביר. טכניקות עריכה יודעות להגיב היטב על תגובה כזו: ניתן לקצר אותה, להעלימה מהכותרת ומכותרת המשנה, להדביקה כסרח עודף בפסקה האחרונה. והכל בשם שיקולי עריכה ומקום, טיעון המקביל ל"בן-גוריון" בפוקר היהודי של אפרים קישון, והטיעון שמנצח הכל ואין אפשרות לערער עליו.
הכל נובע, שוב, מכללי המשחק הנהוגים. את הכתבה כולה ניתן להמשיל לפסק-דין, כשהתגובה היא אחת העדויות שנגבו לצורך חריצת הדין. הכתב הוא זה שגובה את כל העדויות והגרסאות והוא גם השופט, כשלעורך שמורה הפריבילגיה לחדד בכותרת את גזר-הדין ואף למתוח את גבולותיו, לעתים הרבה מעבר למשתמע מהכתבה. דוגמה משעשעת למעמדה של התגובה במערך הזה הוא בסיפור, קטן יש לומר, שפורסם פעם. העובדות לא היו נכונות. לא פנו אלי לפני הפרסום, ובאדיבותו הואיל העיתון לפרסם את התיקון יום אחרי. אלא שהתיקון הובא בלשון: "גרסת דובר בתי-המשפט היא...". כלומר, הפרסום הראשון, השגוי, הוצג לקוראים כעובדה, התיקון, האמת – כגרסה.
בשנה האחרונה אני משמש דוברם של 400 שופטים, של הנהלת בתי-המשפט ושל מערכות ההוצאה-לפועל. אני מקבל לתגובה פניות רבות. במרבית המקרים, הדעה של הכתב מגובשת ומקובעת. בעיני רוחו מרחפת הכותרת, וכל הווייתו המקצועית מכוונת לפרסום. אפשרות התגובה לסדוק ולערער את התיזה היא קלושה ביותר.
ההצלחות שרשמתי מסווגות בשתי הקטיגוריות: האחת, כשהבהרתי לכתב/עורך שחומרת הפרסום מחייבת ביסוס איתן יותר משמועה, רכילות או סברת כרס, והשנייה, כשהעובדות שהועברו לתגובה פשוט אינן נכונות. לאחרונה נתקלתי ב"מקורות" שכבר לא בוחלים בשום אמצעי על מנת לטפטף לאוזנם של עיתונאים כזבים פנטסטיים. אני מבקש תגובה, כתב אלי אחד העיתונאים, לסיפור ששופט פלוני (שנקב בשמו) הושעה למשך שנתיים מלימודי המשפטים בחשד שגנב בחינות באוניברסיטה. כמובן, סיפור שלא היה ולא נברא.
והנה דוגמה איך נפלתי קורבן לאותם שיקולי עריכה "קדושים". פנו אלי מתוכניתה של יעל דן וביקשו תגובה לסיפורן של אם ובת שבין היתר תקפו את העונש הקל, לטענתן, שהושת על שני קטינים שתקפו מינית את הבת. מתגובה של 150 מלה הוקרנו במהירות על המסך 35 בלבד. הושמט כמובן הפרט החשוב ביותר, שהיתה כאן עסקת טיעון, ועוד פרטים שהיה בהם לאזן את התמונה. למשל, שכל התיאורים הקשים שתוארו בכתבה לא היו קיימים כלל בכתב-האישום שהונח לפני השופטת במסגרת עסקת הטיעון.
ושיא השיאים, שלא לומר שיא החוצפה: קלטת התוכנית הועברה ל"ידיעות אחרונות" לפרסום ביום השידור למטרות פרומו. הכתב, צחי כהן, מגולל את הפרשה הכאובה ומסכם: "תגובת דובר בתי-המשפט – לקונית ומעוררת תהיות רבות...". וכאן הוא מצטט את בדל התגובה שהוקרן בטלוויזיה. זו, בחוסר הגינותה, לא טרחה להעביר לכתב את התגובה המלאה והסתפקה בקלטת. והוא בחוסר הגינותו, מחלק לי ציונים על תגובה "לקונית ומעוררת תהיות רבות", כשאני עושה מאמץ כן להסביר ולפזר את התהיות.
אז הנה למדנו שלא רק "שיקולי עריכה ומקום" יכולים לבסס חוסר הגינות. האפשרויות, מסתבר, בלתי מוגבלות.
הכותב הוא דובר בתי-המשפט
גיליון 8, אפריל 1997