מופע האימים של ההתכתשות הפומבית בין העיתונאי דן מרגלית למרואיין ח"כ ג'מאל זחאלקה באולפן הטלוויזיה החינוכית יכול היה להסתכם כלא יותר מאנקדוטה תקשורתית, שהציגה תמונה אמינה של השסע היהודי-ערבי, לולא בא הערוץ הממלכתי והדגים עד כמה מצבה של הדמוקרטיה הישראלית שברירי.
אפשר היה לעשות למרגלית ולמנחה השותף, הכתב לענייני איומים אסטרטגיים רונן ברגמן, הנחה מחמת הספק, שהרי אולי חולשותיהם העיתונאיות השתלטו עליהם וגרמו להם להסתבך שלא במתכוון עם הערבי בשידור חי. אבל מה יש לנו להגיד עכשיו, אחרי שהאבק שקע במקצת, על מהדורת "יומן" של יום שישי בערוץ הראשון, שכמו בחרה לנצל את התקרית כדי לעשות זובור פומבי, קולקטיבי, לכלל ערביי ישראל, ובלי לתת הזדמנות לנאשם או למישהו מטעמו להגיב?
עדכון, לידיעת הקוראים שלא צפו בערוץ הממלכתי: מהדורת "יומן" ששודרה בערוץ 1 ביומה הראשון של השנה האזרחית החדשה עסקה באופן נרחב (8:20 דקות) בעימות זחאלקה-מרגלית, שפרץ בשידור ישיר ב"ערב חדש" יום קודם לכן.
ראוי לשים לב למסגור, לסאב-טקסט של הדיון שהתפתח באולפן הטלוויזיה הישראלית: בשתי הדקות הראשונות הוצגה בפני הצופים תזכורת מהתקרית הטלוויזיונית כפי ששודרה בערוץ אל-מנאר של החיזבאללה. מגישי המהדורה, איילה חסון ובן כספית, הסבירו למי שלא הבין את חומרת הדברים בעצמו שהדיווח על התקרית באולפן הטלוויזיה הישראלית פתח את שידורי החיזבאללה.
מכאן והלאה התנהל הדיון בהתאם לקונטקסט הזה. וכך, במקום לנסות לקיים דיון ענייני על נראטיבים מתנגשים ועל גבולות חופש הביטוי, התפתח באולפן סחרור מכוער של התלהמות נגד ערביי ישראל ונציגיהם בכנסת (את החזבאללה כבר הזכרנו?) בהשתתפות מראיינים ומרואיינים, עיתונאים ופוליטיקאים, ואין חולק.
לדיון באולפן הוזמנו שלושה אורחים; שני חברי-כנסת ושר אחד. להוציא גמגום רפה של אבישי ברוורמן (עבודה) על הצורך באיפוק ועל הנזק להסברה הישראלית בעולם, התנפלו כל המשתתפים באולפן, כולל השר לעניינים ערביים (ברוורמן), על זחאלקה וערכו בו לינץ' תקשורתי. במשך יותר משמונה דקות – אייטם ארוך במיוחד במונחים טלוויזיוניים עכשוויים – תקפו המשתתפים, כל אחד בתורו, את חבר-הכנסת הערבי ואת הציבור שהוא מייצג. אליהם הצטרף בחדווה יתרה צמד המנחים, בן כספית ואיילה חסון, בפינג-פונג של מסירות וחבטות מעורר השתאות.
מגישי "יומן" בן כספית ואילה חסון (צילום: הערוץ הראשון)
שר המשפטים לשעבר מאיר שטרית (קדימה) זעק כיצד לנוכח הדברים החמורים הללו, חוק ההסתה שהוא יזם לא מופעל נגד חברי-הכנסת הערבים. בן כספית, המראיין, מילמל, כועס משהו, על כך שגם חוקים אחרים אינם מופעלים נגדם. חבר-הכנסת מהליכוד כרמל שאמה הסביר שהשלטון פשוט מפחד לגעת בהם.
ברגע מסוים פנה בן כספית לעמיתתו: "מה את חושבת, אילה?". זה היה כבר כנראה יותר מדי. "תראה", ענתה, "בסוף היה פה שימוש בוטה וציני של ח"כ זחאלקה. הוא פונה לקהל של המצביעים שלו. במקום לחבק אותם הוא מעודד ומסית אותם, לצערי הרב [...] אולי דן מרגלית היה צריך לשמור על טיפה של ריחוק, אבל הוא היה יותר מדי נסער [...]".
כספית ממהר להודיע לה שהוא היה "צורח חזק יותר ממרגלית". "מרביץ לו", מציעה חסון פרשנות. "הוא לא רק חצוף, הוא גם שקרן. ואני רוצה להגיד לכם, היתה השבוע ידיעה ב'הארץ', שעשתה אותי מאוד אופטימי, שמני מזוז הצטרף לתביעת הדיבה נגד מוחמד בכרי על 'ג'נין ג'נין'. אם השקרן הזה [זחאלקה] בא ואומר שרצחנו 1,400 ילדים בעזה, למה שלא יגישו נגדו תביעת דיבה ושישלם כסף?".
חסון מנסה להסביר שוב: "אנחנו, כמו דן, בגלל המעורבות הרגשית שלנו, בעצם מקפיצים אותו לאן שהוא רצה להגיע. הוא עושה בכולנו את המניפולציה הזאת, ואנחנו [...]". שאמה פונה לזחאלקה מטאפורי: "איפה היית כשהחמאס זרק אנשי פתח מגגות הבניינים בעזה, בלי משפט, בלי ערעור, בלי בג"ץ?". כספית העיתונאי עוזר לפוליטיקאי, המרואיין שלו: "וירה להם בברכיים [...] כולם הובאו לתל-השומר בסוף". וככה זה נמשך.
שמה של תוכנית הדגל של אל-ג'זירה בערבית הוא "הדעה והדעה האחרת". הערוץ הממלכתי בישראל לא טרח לתת אף מראית עין של דעה שונה. זחאלקה עצמו לא נכח באולפן, גם לא איש מטעמו או מישהו שמחוץ לשיח הפסבדו-פטריוטי ההולך ומשתלט על הזירה הציבורית.
"אין ערבים – אין פיגועים", קבע סלוגן נבזי אחד בעבר את יחסה של ישראל הגזענית כלפי המיעוט שבתוכה. וכך, באין ערבים באולפן, שייט לו הדיון המלומד בערוץ הממלכתי ללא הפרעה אל הסמטאות האפלות של הנפש הישראלית הקולקטיבית, ושירטט תוך כדי כך את גבולות השיח המותר בדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון.
יזהר באר הוא מנכ"ל הארגון קשב