בבוקר ה-5 בפברואר 97' חזרה על עצמה במערכת "מעריב" סצינה שהתרחשה כבר באסונות קודמים. התנגשות היסעורים מעל שאר-יישוב גרמה לעורכים באגפי העיתון השונים לחפש בדחיפות שירים שיוכלו לבטא את גודל האבל. בדומה לקטסטרופות הקודמות (פיגועי האוטובוסים בירושלים ובתל-אביב, הפיגוע בדיזנגוף סנטר, רצח רבין, המהומות שאחרי פתיחת מנהרת הכותל), גם זוועת אצבע הגליל הוליכה את העורכים אל המקום שבו נמצאות המלים הנכונות – השיר. באותו בוקר קרא רזי ברקאי בגל"צ את "מסביב למדורה", מאותה הסיבה. אלתרמן ענה על כל הצרכים ברגעים הקשים ביותר לתקשורת, אותם רגעים שבהם אין לעיתונאי בשר, כלומר ויכוחים פוליטיים להאכיל בהם את צרכן התקשורת – וכל אוצר המלים הדל, השימושי כל-כך בימים נטולי אסון, נחשף לפתע בשברו הגדול.

איור: יערה עשת

באותו בוקר לא חדל הטלפון במערכת המוסף הספרותי של "מעריב" להוליך בקשות מכל קומות הבניין. איפה אפשר למצוא את מלות "הנה מוטלות גופותינו" של חיים גורי, או את שירי האבל של נתן יונתן על מות ליאור בנו. לפתע התעורר אצל העורכים הצורך לומר את הדברים במלים מתחום השפה האחרת, הלא-שימושית. החיפוש אחר השירים ביטא תחושה לא מודעת, שברגעים האנושיים ביותר, במקום שבו האבל מופשט מכל הרעש התקשורתי, לא נותר אלא השיר. והשיר הזה מופקע ברגע הזה ממקומו הטבעי במוסף הספרותי ומועבר אל עמודי החדשות, אם כדי לומר את המשהו הלא מבוטא הזה, ואם כדי לקשט גראפית את טורי הפרוזה הכרוניקלית הקשה.

אלא שהמצוד אחר השירים (ולהבדיל, ספרי הדרכה בנושא שכול או סיפורים שכתבו סופרות על מות בנים – מסוג הבקשות שהופנו גם הן לשולחן המדור באותו בוקר) לא היה אלא חלקו האחד של תהליך אופייני. דינמיקת האסון, או כל אירוע תקשורתי גדול אחר, מכילה בתוכה באופן מובן מאליו, לפי התפיסה התקשורתית הרווחת, גם את הפקעת השטח מעמודי הספרות לטובת עמודי הפוליטיקה. הכרזת מצב החירום התקשורתי נוגסת אוטומטית בעמודי הספרות, שאליהם אפשר היה אולי לברוח להפוגה קלה מהפגזת החדשות המרות. מתוך ארבעת עמודי הספרות של "מעריב" נלקח עמוד לטובת כתבות מורחבות על דבר האסון. ב"ידיעות אחרונות" הופקע באותו שבוע שטחם של כל שלושת עמודי הספרות.

כמובן מאליו, ידיהם של עורכי המוספים כבולות בזמן כזה באזיקי הקונסנזוס המתאבל, שהרי מי ייצא לריב את ריבה של הספרות בשעה קשה כזאת. הוויתור על מתחם העיסוק השונה, הלא-חדשותי, נדמה בשבוע כזה כחלק מתרומת ניחומים של עורכי הספרות ושל אלה הממונים עליהם למשפחות השכולות.

תפיסה זו מוטעית לחלוטין, שכן הפעולה הכפולה, של גיוס השירים של עמודי החדשות ומחיקת עמודי הספרות, אינה מספקת ניחומים, אלא מרחיקה אותם. באקט המורחב הזה מובע באופן פרדוקסלי גם הצורך בשירים וגם הזלזול בהם, ובאורח ציני וחד ביותר, המבטא את השגגה העמוקה ביחסה של התקשורת למתחמי התרבות שבתוכה.

להלן אתייחס רק לעיתונות הכתובה, מן הסיבה הפשוטה שבתקשורת האלקטרונית אין על מה לדבר, מסיבות שונות. ברדיו (קול-ישראל וגל"צ) יש תוכניות שעוסקות בספרות באופן קבוע, ואיומי הרייטינג לא חלים עליהן בשל מגוון התחנות העומדות לרשות המאזינים. בטלוויזיה אין תוכנית ספרותית כלל. "סוף ציטוט" של ירון לונדון שייך זה מכבר לאיזו פרהיסטוריה נוסטלגית.

בתחילת שנות השמונים הכילו עדיין המוספים הספרותיים בעיתוני הצהריים שבעה עמודים לפחות. בעיתוני הבוקר בעלי הפורמט הרחב היו לפחות שני עמודים כאלה. תהליך מיעוט העיתונים, ובמיוחד סגירתם של "על המשמר" ו"דבר", צימצם עד מאוד את מרחב המחיה של הסופרים הכותבים והקוראים המתעניינים. כרגע נותרו הקוראים עם שני עיתוני צהריים, שבהם שלושה ("ידיעות אחרונות") עד ארבעה ("מעריב") עמודים המוקדשים לספרות.

הפיחות במספר עמודי הספרות מבטא את השגגה בתפיסת הרייטינג הגורפת. אותה שגגה ש"הארץ", עיתון הבוקר היחיד, קלט את קיומה בעוד מועד, ולא רק נמנע ממנה, אלא אף הרחיק לכת ושיפר עמדות: "הארץ" הרחיב את עמודי הספרות, הוסיף עמוד אחד לשניים הקבועים (בפורמט הגדול שלו), מיסד את המוסף "ספרים" המוצלח בימי רביעי והרחיב את עמודי "גלריה" היומיים, המטפלים אף הם בין השאר בנושאים ספרותיים.

לשיטת הרייטינג, "הארץ" נוהג נכון. אם העיתון הוא מוצר השואף להימכר למירב המעוניינים, הרי עיתון שמצמצם את המוסף הספרותי מוותר מראש על פלח מסוים של קהל הצרכנים (ומזמיני הסקרים רשאים בזאת להזמין סקר שימנה את אלה). אין מדובר בצרכנים שקוראים רק את המוסף הספרותי, אלא באלה הזקוקים לו לשם השלמת סל הקניות התקשורתי שלהם והעשרתו. יתרה מזאת, גם קורא שאינו מעיין בקביעות במוסף הספרותי, ממש כמו קונה בסופרמרקטים, שואף לבקר במקום שבו ההיצע רחב ומגוון ביותר, וכולל מדפים שעל פניהם אפשר לחלוף מתוך תחושה שמכבדים את הצרכן. עיתון המציע לקוראיו בימים כתיקונם רק חדשות, ספורט, כלכלה, בידור ורכילות, ואיזה מוסף ספרותי שקיומו תלוי על בלימה ומימושו הצר מגחך את תחום עיסוקו, עיתון כזה מזניח צורך נפוץ של צרכניו – הצורך להתעניין בספרים.

למרות נבואת האופל, הטלוויזיה והאינטרנט לא מחקו את הרגלי הקריאה, או לפחות את ההתעניינות בספרות, ספרים וסופרים. נתוני המכירות בהוצאות הספרים יעידו על כך. מספר קוראי הספרים בישראל גדול לפחות כמספר קוראיהם של מדורי הספורט (אם לא יותר) או מדורי הכלכלה. אלא שקוראי הספרים מזולזלים בשני עיתוני הצהריים בשל שגגת הרייטינג התמוהה. לשיטת הרייטינג צריך היה להרחיב את עמודי הספרות, והנה, בשני עיתונים אלה התהליך הפוך. המוסף הספרותי הוא החלק הזניח ביותר בהם, העמודים הבלתי הכרחיים ביותר. תהליך הפיכתם לכאלה כבר גרם נזקים כה כבדים לסדנת היצירה הספרותית המקורית, וגם, כמה עגום, לרייטינג, שספק אם יהיה אפשר לתקן זאת.

ובינתיים, בין נזק לנזק, נשמטו לתהום העידן הרע הזה הרבה קוראים מורעבים. לעיתוני הצהריים אין עוד מענה לאלה הכמהים לפינה השקטה, שבה אפשר להתרכז ולהעמיק באלטרנטיבה לחדשות הרעות, המכות בהם ממסכי הטלוויזיה, מן הרדיו וגם מדפי עיתוני סוף השבוע.

תלמה אדמון היא עורכת מדור הספרות של "מעריב"

גיליון 8, אפריל 1997