איור: רקפת כנען
כל מלה, כל משפט וכל מאמר שנכתבו, נכתבים וייכתבו על פרשת היועץ המשפטי יהיו זמניים, חשבונות ביניים ארעיים שמשמעותם מתכלית. כי אחרי המלצות המשטרה באו המלצות פרקליטת המדינה, ולאחריהן המלצות היועץ המשפטי (החדש), ולאחריהן תגובות הפוליטיקאים, ובהן גם עתירות לבג"ץ והחלטות בג"ץ ותגובות הפוליטיקאים, והגלגל סובב הלאה, מותיר אחריו הרבה "לקחים" ו"מסקנות" שהתיישנו תוך שעות. לכן גם המלים הבאות נכונות כנראה לזמן כתיבתן בלבד, וגם לכך איני ערב. יש בהן ניסיון ללקט כמה הרהורים ותמיהות על חלקה של התקשורת בפרשה.
והיה אם (1)...
והיה אם המקור היצוק בבטון היה פונה דווקא אל... הערוץ השני? מה היה קורה לו הטלפון של איילה חסון היה תפוס והמקור הלחוץ להקדים את מהלכי האחרים היה פונה למחלקת החדשות של הערוץ השני? אני מעז להניח כי שלום קיטל היה נוהג בעניין כמו עמיתיו בערוץ הראשון. אל תקלו ראש בהנחה זו, שכן היא משמיטה את הקרקע מתחת לכל מי שטוענים לפוליטיזציה של הערוץ הממלכתי, לאינטרס של אנשי רוממה להפיל את הממשלה הנוכחית ול"מאפיה השמאלנית" היושבת בערוץ הראשון ומתנכלת לנתניהו ולאנשיו. אך אם הערכתי נכונה, גם הערוץ השני לא היה נוהג אחרת: גם הוא היה מציב בין פרטי החדשות שלו את הידיעה כי גם שם, בערוץ השני, עושים חדשות עיתונאים מקצועיים שיודעים מהו "סיפור" חדשותי ומהו מקור אמין. עובדה, הם אפילו נתבעים על-ידי נמרודי, עדות נאה לשיקולים מקצועיים שגברו על שיקולי שייכות ובעלות.
והיה אם (2)...
כאשר החליט צוות החקירה המשטרתי להמליץ על העמדות לדין, אפשר היה לשמוע את אנחת הרווחה של אנשי הערוץ הראשון מירושלים עד פסגת הכרמל. איילה חסון אצל דן שילון ורפיק חלבי ב"תיק תקשורת" לא הסתירו את ההקלה וחדוות המנצחים. אבל, והיה אם סנדו מזור וצוותו לא היו מגישים את ההמלצות שהגישו אלא מוצאים ש"הכל קשקוש", או לפחות שאין חומר כדי להמליץ על המשך הליכים – מה היתה צמרת הליכוד עושה אז לאנשי הערוץ הראשון? אני מתחלחל למחשבה על הסכינים החדות והארוכות שהיו נשלפות וחותכות ללא רחם: הן הרי נשלפו כבר במערכת הבחירות, הוצגו לראווה בחגיגת הניצחון שלאחר הבחירות ובסדרת ראיונות נקמניים שהעניקה שרת התקשורת לימור ליבנת. רגשות הנקם והרצון להתחשבן עם התקשורת העוינת היו שם כבר קודם, אך לו היה נחשף הערוץ הראשון כמי שהעליל – ספינת הדגל מרוממה היתה מוטבעת באש סמיכה יותר מזו שנורתה על אלטלנה.
הגיבורים השקטים
כאשר התקשורת תורמת לחשיפה אמיצה של שחיתות בשורות הבכירות של מינהל המדינה, מתבקשת ההשוואה למקרה ווטרגייט. גם אז חשפו שני עיתונאים, וודוורד וברנסטין, את פרשת ההקלטות והמחיקות של אנשי ניקסון בידיעת ניקסון. אולם מאחורי וודוורד וברנסטין היו גיבורים שקטים: עורך ה"וושינגטון פוסט", ביל בראדלי, שהחליט "ללכת עם" הסיפור, לבדוק אותו ולהילחם על אמינותו, וגיבורה סמויה אחת – בעלת העיתון קתרין גראהם, שלמרות ידידותה האישית עם ניקסון, החליטה באומץ לתמוך בעורך ובעיתונאים שחשפו את הפרשה ולאפשר את פרסומה (בניגוד לשיקולים פוליטיים או מסחריים). גם מאחורי איילה חסון היתה שורה של מקבלי החלטות שידעו את גודל ההימור (ראו "והיה אם 2"), את הפיתוי שבבחירת הדרך הקלה, והחליטו לצאת עם הידיעה. מאז ה-22 בינואר, עת הופיעה לראשונה איילה חסון עם פרשת "בר-און תמורת חברון", הם בוודאי לא ישנו היטב. מוטי קירשנבאום, יאיר שטרן ורפיק חלבי היו הגיבורים השקטים שבין מקור הבטון לאיילה חסון. אך חשוב שיהיה ברור, חייהם הקשים רק החלו עתה (ראו להלן, "די לתשקורת").
ג'ון דין חי פה, וקוראים לו שי בזק
בשיאה של פרשת ווטרגייט הרבה ניקסון לתקוף את התקשורת, וכיום הולכים נתניהו ואנשיו באותה הדרך. דמיון נוסף היה בכך שניקסון הפעיל את אנשיו בשליחות ההכחשה, ההתקפה והאיום. בלילו הגדול של סנדו מזור נשלחו אל אולפני הטלוויזיה נציגיו של נתניהו בדמותם של שי בזק, המכחיש הלאומי, ועו"ד יעקב וינרוט, פרקליטו של ראש הממשלה. ניקסון נעזר אז בארליכמן, מיצ'ל, הולדמן, קולסון ודין, שילוב של פרקליטים ודוברים חדי לשון, ובשילוב דומה עושה היום נתניהו שימוש. שי בזק, אצלי לפחות, מעורר תחושה קשה של "ההתקפה היא ההגנה הטובה ביותר": הוא מתעלם מהעובדות ("כן, הכל קשקוש", הוא מגיב לאחר ההמלצה של צוות החקירה להעמיד לדין גם את ראש הממשלה), רואה בתקשורת ארגון מחתרתי היוזם הפלת שלטון ומגיב במהירות וברהיטות המזכירות את ג'ון דין. אני מקווה שיזכור את גורלו של דין, שננטש ונטש את להקת ווטרגייט בסדרה של הודאות ששודרו, איך לא, בשידור חי.
כסף, הרבה כסף
אם נחבר יחד את סכומי התביעות שהוגשו (עד היום, וזה בהחלט לא הסוף) על-ידי נמרודי, ששמו נקשר לפרשה בכתבת הערוץ השני ובעיתונים, ועל-ידי עו"ד דן אבי-יצחק – נגיע לסכומים שהיו יכולים לחלץ את עולי אתיופיה מהקרוואנים, למחשב את כל בתי-הספר בארץ, לממן את תנועות-הנוער הלא-דתיות הנחנקות על-ידי השר המר, ועוד היה נשאר כסף לא מועט לפרויקטים אחרים. מי שמנופף מעל העיתונים חרב כבדה של תביעות כספיות עם הרבה ספרות הם דווקא אלה שמתפרנסים מהעיתונות (דוגמת נמרודי) או מייעוץ לעיתונות (עו"ד אבי-יצחק). מהרסייך ומחריבייך ממך יקומו? לשיאו של פרדוקס "הבעלות הצולבת" מגיע נמרודי, אשר בתביעתו את חברת החדשות של הרשות השנייה הוא למעשה תובע גם את עצמו כאחד השותפים בחברה זו. גם זו דרך להבטיח ניצחון ודאי, להיות משני צדיה של תביעה משפטית.
והרי ההדלפות ועיקרן תחילה
הנוהג החדש הפך לקבוע: מתוך כל ישיבה "סגורה", מתוך כל פרוטוקול "חסוי", מתוך כל דו"ח "סודי" ומתוך כל סיכום "חשאי" – שטף גואה של הדלפות. כל מהדורת חדשות ברדיו ובטלוויזיה, כל כותרת ופרשנות בעיתונות, נשענו על הדלפות מסודרות וקבועות. ראש הממשלה נחקר מאחורי דלתות נעולות, אבל התקשורת ידעה היטב את תשובותיו (ובעיקר את ה"אני לא זוכר"). סנדו מזור מסרב לומר לתקשורת מה בתיק ההמלצות שהגיש לפרקליטות המדינה, אבל התקשורת יודעת היטב, ממדליפיה, מה הן ההמלצות, והיא עסקה בניתוחן עוד לפני שראתה אותן פרקליטת המדינה. וכאשר הגיע תורה של פרקליטת המדינה להגיש את המלצותיה, וגם היא סירבה להציגן לתקשורת בטרם נתן עליהן דעתו היועץ המשפטי לממשלה – כבר הודלפו לתקשורת המלצות הפרקליטה. המדליפים היו בכל דרג ובכל רמה, ולגמרי לא בררנים: הם הדליפו לכל אמצעי התקשורת באופן שוויוני לגמרי. רק למפכ"ל המשטרה ולשר לבטחון פנים לא הדליפו דבר, ואלה נאלצו להתבשר מהתקשורת על החלטות והמלצות. משהו דולף מאוד בממלכת הפרקליטות והמשטרה, ולפחות מההיבט הזה צדקו המבקרים שכיוונו את ביקורתם לשיתוף הפעולה הלא רצוי בין התקשורת למדליפיה.
כאשר המוזות רועמות, ועוד איך
לשון הסיקור התקשורתי של הפרשה התמקמה באחד משני הקצוות המנוגדים: מחד היו אלה הדיווחים הדרמטיים על "יום-כיפור פוליטי", על "פצצה" ועל "רעידת אדמה", שצבעו בצבעים עזים את המשבר הפוליטי והביאו אותו לדרגה של אסון לאומי או לפחות משבר שלא היה כמותו. נשכחו מחדלי מלחמות יום-הכיפורים ושלום-הגליל, נדחקו אסונות המסוק ופיגועי הטרור, והכל החוויר לעומת יכולתו של כתב לחלץ משפט מפי אריה דרעי או חיוך זחוח של השר יהושע מצא, שנהנה מכל רקע של עדנה תקשורתית. מאידך נטו חלק מהדיווחים התקשורתיים לבחור בקצה הבידורי-קליל של רצף הרצינות. למזלם של הבוחרים בסגנון הקליל, הגיעה הפרשה לשיאה סמוך לחג הפסח, ומכאן התבקש כביכול השימוש במטאפורות של חג החירות: החל מ"ביעור חמץ", "אכילת מרור", "חד גדיא", וכלה ב"ארבעת הבנים" שכנגדם דיברה התורה (ביבי, צחי, איווט ודרעי השקולים, אליבא דנחום ברנע, ללא-תם, לא-חכם, רשע ושאינו יודע לעצור באדום). מזלנו שלא היה פורים החג הסמוך לשיא האירוע, כי אזי היינו נדונים מן הסתם לאוזני המן, סריסים ותליות המוניות.
די לתשקורת
בעיקול הדרך לירושלים, מעט לפני מנזר לטרון, על הגדרות לצד הכביש, מצאתי תמיד את הסמן הנמוך ביותר של עמדות הימין הישראלי. שם, על עגלות הפוכות וכרזות בד, נכתבו סיסמאות קשות והכרזות תמיכה קיצוניות. אתמול ראיתי שם, באותיות ענק, את ההכרזה "די לתשקורת". אם אני קורא נכון את הכרזות, את דברי המטלפנים לרדיו ומלינים על תקשורת שנואה – הרי ימים קשים נכונו לתקשורת הישראלית. גיבורי התהילה של חשיפת פרשת בר-און, אבירי ההדלפות והנבואות על נפילת הממשלה – מוטב שיעטו את השכפ"צים העבים ביותר ויתכוננו היטב למתקפת הנגד של "העם נגד תקשורת עוינת". אם בשיאה של החקירה, ולמרות הגילויים, היו כה רבים מ"עמך" וממנהיגינו שטיווחו על התקשורת ותיעלו אליה כל תסכול ומרירות, הרי שלאחר הסערה תהיה זו הרעשה כבדה וחסרת רחמים. מן הראוי שאז יהיו בין מעוזי האקדמיה הניבטת ממרחק בטוח מי שייחלצו להגנתה של העיתונות המקומית, כי כל כלב שמירה של כל דמוקרטיה, אחרי שהומת, לא ישמור יותר.
פרופ' גבי וימן הוא ראש החוג לתקשורת באוניברסיטת חיפה
גיליון 8, אפריל 1997