בכתבתו "חסון, בראון, חברון" ("העין השביעית" גיליון מס' 7) חילק נחום ברנע את העם לשלוש קטגוריות: אלה הרואים בתקשורת אויב, אלה הרואים בה מטרד ואלה שלא אכפת להם. לא מצאתי את עצמי מסוגל להשתייך לאף קטגוריה למרות שאני נחשב חלק מהעם בישראל (לפחות כך אני רואה את עצמי).
דווקא בימיה הטובים של התקשורת, כאשר כתבים ועיתונאים כמו איילה חסון ורפיק חלבי החליטו להסתכן למען מטרה חשובה, ראשונה במעלה, מגיע לתקשורת יותר מאשר מילה טובה על תעוזתה ועל דבקותה במטרותיה. גילוי שחיתות ומניעת סיאוב הן שירות חשוב לכל משטר תקין.
אני סבור שהעוינות לתקשורת נובעת בעיקר מהחשש שלנו לראות תמונה לא סימפטית שלנו ניבטת מהראי, או אולי להיווכח כמה מצבנו עגום מבחינה פוליטית, בטחונית או אף מבחינת יציבותה של הדמוקרטיה שאנו כה מתגאים בה.
אני מרשה לעצמי לבקר את התקשורת בלי להיות עוין או מנוכר לה. כבן המיעוט הערבי החי בארץ, אינני יכול שלא להשתומם לנוכח האפליה המובנית והמובנית למחצה של התקשורת הישראלית. החודש האחרון סיפק לנו הוכחות למכביר לגבי עוינותה של התקשורת כלפי חלקים מסוימים בחברה והדבר אינו מפתיע אותי.
ודאי לא תסכימו איתי כשאטען שהעיתונות הישראלית (כמו המערכת הפוליטית הישראלית) היא שבטית ופרוכיאלית. ישנה תקשורת ממוסדת (הערוץ הראשון למשל) , תקשורת ממוסדת למחצה (הערוץ השני) ותקשורת מעין אתנית או עדתית (חרדית, ערבית, רוסית וכו'). כל אחת מהקבוצות הללו מגלה חוסר סובלנות משווע כלפי הקבוצות האחרות.
רבות נכתב על התקשורת הישראלית הדומיננטית שהיא אשכנזית-יאפית ואולי חלקים ממנה מזוהים כשמאלנים. האם הביקורת הזו הביאה ליותר פלורליזם בתקשורת או הפחיתה את הניכור כלפיה מצד חלקים מסוימים בחברה? מסופקני. הנה למשל, לאחר כל פיגוע יוצאת התקשורת בכותרות על הסיוע שנתנו או לא נתנו הערבים הישראלים למחבלים המתאבדים. היה מקרה אחד בודד שנהג משאית הבריח פלסטיני לישראל. אין ספק שהוא לא ידע שמדובר במחבל מתאבד, לכל היותר ראה את עצמו מסייע לפועל להגיע לעבודתו בעת סגר. האם בגלל זה כל הערבים בארץ הפכו לגיס חמישי? בעיני התקשורת: כן.
לא רק עיתוני הצהריים, אפילו "הארץ" יצא בכותרת ראשית שייתכן שהמחבל ממסעדת אפרופו קיבל סיוע מערבים ישראלים. מפכ"ל המשטרה הכחיש זאת באופן חד-משמעי בתוכנית "שיחת ועידה" אבל איש לא קם והתנצל. איש גם לא תבע את עלבוננו ולא שאל מדוע צריך להטיל בנו דופי בצורה כה חסרת בסיס. נניח אפילו שערבי-ישראלי סייע למחבל, מדוע צריך להטיל עלינו כתם קולקטיבי?
אכן, מטרידה אותי הקלות הבלתי נסבלת או אם תרצו, ."האצבע הקלה על ההדק" של העיתונאים כאשר מדובר באזרחי המדינה הערבים. התופעה רחבה ומעידה על אפליה עמוקה. תמיד חוששת התקשורת שערביי ישראל "יתפרעו" ביום האדמה, ואם הם לא "התפרעו" - היא מחלקת להם בהתנשאות ציונים על "ששמרו על איפוק" ולא "התפרעו". כצרכן תקשורת, אני רואה את התופעה הן בעיתונות האלקטרונית לגווניה והן בעיתונות הכתובה.
אפילו חיים יבין, איש שקול ומיושב, רואה לנכון להפגין פטריוטיזם (כי הרי הממשלה והימין הצליחו להחדיר לתקשורת רגשי נחיתות וצורך להוכיח כל פעם מחדש שהם "פטריוטים"). הוא תקף את אחמד טיבי בצורה מתהלמת, הרחוקה מרחק רב מעבודה עיתונאית.
האפליה נגדנו משתקפת באחוז האפסי שלנו בעתונות האפקטיבית (להוציא את הטלוויזיה "הערבית" והעיתונות הערבית). זה גם מסביר מדוע העיתונות הזו אינה דנה באופן מסודר ועקבי בבעיות שלנו, שבכל חברה דמוקרטית הייתה מטפלת בהן במלוא המרץ. ההיפך הוא הנכון, דווקא התקשורת מסייעת לדה-לגיטימציה שלנו כפי שראינו. בכל פעם שאנו תובעים את זכויותינו, קם לו איזה טומי לפיד ומטיח לעברנו "אתה רוצה לחסל את המדינה" וזוכה לתשואות מהקהל.
על התקשורת הישראלית מוטלת אחריות כבדה. עליה לשנות קונספציה, הן באשר לתפקודה ואופן פעולתה והן לגבי הפסיפס האנושי המרכיב אותה ומעצב את פניה. היא צריכה להפסיק את המסורת הפרוכיאלית והשבטית ולראות את עצמה מחויבת לכל האזרחים - אפילו הערבים שבהם.
הכותב הוא סטודנט לתואר שני במדע המדינה באוניברסיטת חיפה
גיליון 9, יוני 1997