אקדים ואומר: איני מכירה את גומא אגייאר, ואיני יודעת מה מצבו הרפואי. מדיווחי התקשורת על אשפוזו אפשר להבין שהוא סובל מפסיכוזה – מצב רפואי פסיכיאטרי שאחד מסימניו הבולטים הוא דלוזיות (מחשבות שווא).

על פי ה-DSM, מדריך המחלות הפסיכיאטרי, אנשים הלוקים בפסיכוזה עשויים להביע אמונות שווא בנוגע לעצמם ולאחרים: לעתים הם מבטאים מחשבות גַדְלות ("אני המשיח", "אני יכול לשחרר את גלעד שליט"), מחשבות פרנואידיות (מדמיינים שהסביבה רוצה להרע להם: "ניסו להתנקש בחיי") או מחשבות יחס (מייחסים משמעות אישית לגירויים חיצוניים).

במצב פסיכוטי, בוחן המציאות של האדם נפגע, ושיקול הדעת ויכולת השיפוט שלו נפגמים. ייתכנו גורמים שונים לפסיכוזה, ובהם מחלת נפש (סכיזופרניה, מאניה-דיפרסיה), גידול במוח, שימוש בסמים או שהפסיכוזה יכולה להיות תוצאה של לחץ נפשי חמור (מה שמכונה לפעמים, בלשון עממית, "התמוטטות עצבים").

לאור העובדה שמדובר בחולי שביטויו נפשי-מנטלי, החגיגה התקשורתית סביב מצבו הפסיכוטי של אגייאר חושפת את מה שידוע: קיומן של דעות קדומות מושרשות ביחס למחלות נפש. הרי אין לתאר שמחה תקשורתית שכזאת סביב אדם שהיה חולה במחלה אחרת. ב"דה-מרקר" התפרסמה הפניה בנוסח "גומא אגייאר: משדות הגז בטקסס למחלקה הסגורה" (15.1.10). האם אתם מדמיינים כותרת על משקל דומה כמו: "משדות הגז בטקסס למחלקה האונקולוגית", או לכל מחלקה אחרת בבית-החולים? ברור שלא.

האם עיתון המכבד את עצמו היה מעז לחגוג חולי של אדם בכותרתו כשם שחגג "דה-מרקר"? האם מנכ"ל שהיה לוקה באירוע מוחי היה מקבל כותרת "למנכ"ל נסתם המוח" כשם שאגייאר זכה לכותרת "בעל הבית השתגע"? או לחלופין מה דעתכם על ההפניה "צפו ב... לפני האשפוז", כפי שהופיעה באתרי החדשות באינטרנט ביחס לאגייאר? האם הפניה כזו היתה מתפרסמת לו היה מדובר באשפוז רפואי אחר, לא פסיכיאטרי?

מסתבר שלא רק שיקול הדעת של אגייאר נפגם בעקבות מצבו הפסיכוטי, אלא גם של העיתונאים (לו לפחות יש סיבה רפואית). יצא המרצע מן השק: חולִי נפשי עדיין נגוע באמונות קדומות קמאיות, גם של עיתונאים, ו"המחלקה הסגורה" עדיין מסעירה את דמיונו של מי שכל הבנתו במחלות נפש מסתכמת בצפייה ב"קן הקוקייה".

העיתונות יצאה מדעתה בתיאור התנהגותו הפסיכוטית של אגייאר, כאילו לא היה מדובר במחלה. לאחר שהודלף לעיתון "כל העיר" כי אגייאר מבטא מחשבות מוזרות, הזדרזו כתביו להתקשר אל החולה, לשמוע את מחשבות השווא ולהקליטן. פרט לעובדה המטרידה שלא נשמר החיסיון הרפואי המתבקש ממצבו הנפשי של אגייאר, יש לתהות אם כתבי "כל העיר" היו מתקשרים לפנות בוקר לבעלים של מועדון כדורגל לשמוע את נשימותיו הכבדות או את קריאות הכאב שלו אם לקה בלבו. מחשבות שווא הן סימפטום של חולי נפשי בדיוק כשם שמועקה בלב היא סימפטום של התקף לב.

כנראה שהפסיכוזה השתלטה לא רק על אגייאר, אלא גם על העיתונאים (תופעה הידועה בספרות הפסיכיאטרית כ-shared psychosis). אולי העובדה שהראשונים לדווח היו עיתונאי הספורט היא שצבעה את הסיקור התקשורתי והנחילה לו את מטבעות הלשון השמורות ל"שיגעון" בתודעה הציבורית: "בעל הבית השתגע", "סינדרום ירושלים", "סוף ימות המשיח".

בדרך כלל, מחלות הן סחורה תקשורתית מבוקשת המעוררת אמפתיה בציבור. כזה, למשל, הוא סיפורם של נבחרי ציבור שלקו בסרטן. אבל הפסיכוזה של אגייאר הולידה דווקא שמחה לאיד. זאת משום שגם היום, בשנת 2010, בעולם ליברלי ונאור, השיגעון מצטייר כדבר מה שיש להתרחק ממנו, או לחלופין, כמצב שבו מוטב ללעוג לשוטה הכפר כדי שחס וחלילה שגעונו לא ידבק בנו.

זאת, בשעה שלאמיתו של דבר, כפי שציין פרויד בחיבורו "The Uncanny" מ-1919, תחושת האיום ואי-הנחת שמתעוררת בנו ביחס למי שלוקה בשיגעון נובעת מכך שאנו חשים, באופן מעומעם, שמה שהפך גלוי אצלו עלול לחשוף חלקים כמוסים ומפחידים בנו. כן, גם בעיתונאים.

כשם שכל אחד מאיתנו מצוי בסיכון ללקות במגוון מחלות "רגילות" כמו סרטן, סכרת, התקף לב, כולנו חשופים גם לסיכון לפתח במהלך חיינו פסיכוזה. ואולי הידיעה הלא-מודעת הזו היא שגרמה לכל העיתונאים בעיתונות הכתובה והמשודרת לנוע באי-נחת בכסאותיהם, או להפליא בשנינות נגועה בדעות קדומות ובסטריאוטיפים לנוכח מחשבות השווא שביטא אגייאר.

נאחל גם לאגייאר וגם לעיתונות רפואה שלמה.

ד"ר דנה בלאנדר היא פסיכולוגית בהתמחות קלינית בתחנה לבריאות הנפש בקריית-גת ובמרכז הרפואי ברזילי באשקלון, וחוקרת במכון הישראלי לדמוקרטיה