ערוץ 1 של רשות השידור החל לאחרונה לשדר את סדרת התעודה "הגל"צניקים" שעוקבת אחר הנעשה בתחנת הרדיו הצבאית. יוצר הסדרה אודי קלינסקי העניק ראיון ל"קול העין", תוכנית הרדיו של "העין השביעית" וקול-הקמפוס, וסיפר למגישי התוכנית, נמרוד הלברטל ואורן פרסיקו, על תהליך יצירת הסדרה ומה הופתע לגלות במהלכה.

"הרעיון עלה לי לילה אחד, חשבתי שגלי צה"ל היא באמת נושא יוצא דופן והעובדה שעד היום לא עשו סרט על כך פשוט הקפיצה אותי", מספר קלינסקי. "למחרת פניתי לגלי צה"ל, שהפנו אותי לדובר צה"ל. כמובן שהמפתח היה בידי מפקד גל"צ דאז אבי בניהו, שהאמת הפתיע גם אותי כשהסכים להצעה שלי".

מה היה הפיץ'? איך אתה מוכר לו את הרעיון?

"הצגתי לאבי את העניינים שמעניינים אותי בגל"צ. אני חושב שהצלחתי לשכנע אותו שאני לא מתעניין לא בצהוב ולא ברכילותי ובוודאי לא בשטויות, אלא בנושאים מהותיים, נושאים שנמצאים בליבת התחנה הצבאית. במתח שבין שידור עיתונאי לבין בסיס צבאי, במתח שבין חיילים שמצד אחד לובשי מדים מצד שני אמורים לתפקד כעיתונאים, בכל תהליך הקבלה לגלי צה"ל שהיה, אני חושב, עד עכשיו די נעלם גדול, בקורס העיתונאי-הצבאי שנראה היה לי כהכלאה בלתי אפשרית למימוש. כל הנושאים הרציניים האלה, שהצגתי בפניו, בנוסף לרקורד של העשייה שלי לפני זה, שכנעו אותו שמה שאני מחפש ראוי לשידור ולדיון ציבורי".

בראיון שבניהו נתן למדור הברנז'ה של "וואלה" הוא אומר שהציב בפניך תנאי שלא לשדר משהו שנאמר בלהט הרגע. האמנם?

"לא. מה שבניהו ביקש ממני, והאמת שהוא לא היה צריך לבקש, זה דבר טבעי לחלוטין, זה לא לתפוס אנשים באופן של כביכול פספוסים. אם מישהו פולט פתאום איזו קללה או מגרד בפדחת באופן לא אסתטי, זה מובן מאליו שאני לא אצלם את זה, ואם זה צולם אני לא אשבץ את זה".

למה לא בעצם? אתה יוצר דוקומנטריסט שבא להראות לנו את אחורי הקלעים של גל"צ, ובצד השני של המיקרופון יש אנשים כמו כולנו, והם מגרדים בפדחת בצורה לא אסתטית ומקללים מדי פעם. למה לא להראות את זה?

"זה לא מעניין פשוט. זה לא מעניין. ביחס לנושאים הכבדים, הרציניים, המהותיים שבהם באתי לעסוק בסדרה הזו, כל העניינים האלה הם שוליים וזניחים לחלוטין. כל אחד מאיתנו לפעמים מגרד בפדחת או מחטט באוזן או באף, אין שום סיבה לצלם או להראות את זה, זה פשוט בזבוז זמן מבחינתי. לכן ה'תנאי' הזה שבניהו הציב לא היה מבחינתי תנאי".

היו עוד התניות לאישור להסתובב בתחנה?

"לא רק שלא היו התניות, אלא שמלכתחילה הסיכום שלי עם בניהו היה שאני אצור את היצירה הזו בצורה חופשית, ולא יהיה לו שום say לבקר אותה, לא על מה שלא צולם ולא על מה שכן צולם".

הצבא לא ראה את הסדרה לפני השידור?

"בניהו ראה את הסדרה לפני השידור, אבל לא בסטטוס של הערות 'בוא תוריד' או 'בוא תוסיף', פשוט בצורה שגרתית לגמרי, כמו שאני מראה את הסרטים הדוקומנטריים שלי לגיבורים ולדמויות. אגב הוא לא ראה את זה לבד, ראו את זה עוד אנשים מגל"צ. מלכתחילה הרעיון היה שלא אסתובב שם לבד בתחנה, אלא שדוברת או מישהו מהדוברות של התחנה יהיו צמודים אלי ואחרי ימי הצילום הראשונים, כשראינו שהסידור הזה לא נוח, הוא הורה להסיר את הליווי ובאמת השוטטות שלי שם היתה חופשית לגמרי".

כמה זמן בסך הכל שוטטת שם בתחנה?

"כמה שנים טובות. בצירוף הפרק השביעי שרשות השידור קיבלה לידיה זה עשר שנים, זה ממש עשר שנים. ללא הפרק השביעי זה קצת פחות, אבל עדיין זה פרק זמן ארוך ומשמעותי".

כמה שעות גלם אתה צובר במהלך השנים?

"כמות אסטרונומית של מאות שעות של חומרי גלם, ואני חייב ורוצה בנקודה הזו לתת קרדיט לעורכת הסדרה מיכל רנון, שבלעדיה לא הייתי מוצא לא את הידיים ולא הרגליים. היא שותפה מלאה ביצירה של הסדרה הזו".

איך הופכים מאות שעות גלם לסדרה ומחליטים מה נכנס ומה לא?

"מה שקובע זה מה שקבע מלכתחילה, הנושאים הגדולים, התימות הגדולות שבהן רציתי שהסדרה תעסוק. יש ציר מאוד חזק ובולט של כל תהליך המיון והקבלה לגלי צה"ל. יש את הנושא של הקורס עצמו. יש פה קו כרונולוגי די ברור של ילדים, מהשלב שבו הם חולמים להיות עיתונאים ועד לשלב שבו הם הופכים לעיתונאים, לא רק בגל"צ על מדים, אלא גם באמצעי תקשורת אחרים".

מה גילית תוך כדי עשיית הסדרה שלא העלית על דעתך?

"הקורס מאוד מכוון את העיתונאים הצעירים לעסוק בחלשים, לתת את לבם לאלה שאין להם אמצעים, שנמצאים תמיד בפוזיציה של חולשה ותת-ייצוג. בסופו של דבר הגישה הזו היא גישה שהולכת יותר שמאלה ופחות ימינה"

"אני חושב שהדבר שמבחינתי היה תגלית אמיתית זו הבנה ‒ שלדעתי הסדרה יכולה לתת לא רק לי אלא לכל צופה ‒ מדוע לעיתונאים בכלל ולעיתונאים בגלי צה"ל בפרט יש נטייה לכיוון השמאלי של המפה. ואני לא מתכוון דווקא בהכרח מבחינה פוליטית. פשוט ראיתי שהקורס מאוד מכוון את העיתונאים הצעירים לעסוק בחלשים, לתת את לבם לאלה שאין להם אמצעים, שנמצאים תמיד בפוזיציה של חולשה ותת-ייצוג. בסופו של דבר הגישה הזו היא גישה שהולכת יותר שמאלה ופחות ימינה, ולתוך זה אני חושב שמשתרבב גם העניין הפוליטי-בטחוני, כי בסופו של דבר כשהעיתונאים האלה באים לטפל בבני אדם שהתקשורת היא זו שיכולה לעזור להם, כנראה שגם מגזרים כמו בני מיעוטים או אחרים שנמצאים בסטטוס של שליטה מצד מדינת ישראל עשויים להיכנס לתוך המסגרת הרחבה הזו, של חלשים שיש לשים אליהם לב ויש לעזור להם.

"כל האוריינטציה הזו של להפנות זרקור להיכן שהוא לא מופנה היתה מאוד מודגשת במהלך הקורס, ואני חושב שמישהו שבא לקורס כזה כטאבולה ראסה ומקבל את כל הרעיון העיתונאי והחברתי והכלכלי והתרבותי, הנכון והיפה והצודק הזה, מפתח איזושהי זיקה מסוימת לצד היותר הומני של הדברים, לצד היותר שמאלי של הדברים. אני לא אומר כמובן שמי שנמצא בצד הימני של המפה אין לו ערכים הומניים או שהנושאים האלה לא מעניינים אותו, אבל הדגשים האלה ניתנים בקורס, ואני חושב שהם משפיעים על האוריינטציה של הסיקור".

הפרק הראשון ששודר מתייחס לתקופת הפיגועים בתחילת שנות ה-2000. עידו ישעיהו כותב ב"וואלה" שהפרק הראשון נראה כמו "תשדיר שירות".

"אני מתנגד בתוקף להגדרה של 'תשדיר שירות' או 'סרט תדמית' או כל דבר מהסוג הזה. מי שיצפה בכל הסדרה יראה שלא תמיד הדברים שמוצגים מחמיאים לגל"צ. יש בפירוש סצינות שלא מחמיאות לתחנה. יש הרבה ביקורת על התחנה, גם ביקורת שנובעת ממני, מהסדרה, וגם ביקורת שמושמעת בתוך התחנה עצמה כלפי התחנה. אבל בסופו של דבר אני לא מנסה להתחמק מהמסקנה הכללית שאני הגעתי אליה, שהתחנה הזו היא תחנה חשובה, תחנה משמעותית, היא מתקיימת באמת בתוך רעיון אנומלי לחלוטין, שיש בו המון חסרונות מבחינה תיאורטית, של תחנת רדיו צבאית, תחנה שבה העיתונאים לובשי מדים.

"בפרק 7, שאני עדיין מקווה שישודר, יש דוגמה. בטקס חילופי מפקד גל"צ, אירוע צבאי לחלוטין עם שורה של נגדים שעומדים בחום הלוהט של חודש אוגוסט ומצדיעים במשך דקות ארוכות, ומאחוריהם חיילי התחנה ולפניהם האלוף, שהוא ראש אכ"א, ועוד כל מיני קצינים בכירים. ופתאום בא רזי ברקאי, ובשיא הטקס הצבאי הנוקשה והמעומלן הזה פשוט מחלק כיסאות פלסטיק לנגדים ואומר להם 'שבו, שבו'".

כתובת גרפיטי סמוך לאולפני גלי-צה"ל ביפו, 12.1.14 (צילום: חנוך מרמרי)

כתובת גרפיטי סמוך לאולפני גלי-צה"ל ביפו, 12.1.14 (צילום: חנוך מרמרי)

בתגובה לידיעה ב"הארץ" אמרו ברשות השידור שהסדרה מראש נועדה להיות בת שישה פרקים, ושאולי הפרק השביעי ישודר באתר הרשות.

"אני מקווה שישדרו את הפרק לא רק בניו-מדיה אלא גם בטלוויזיה. נכון שהסדרה מלכתחילה תוכננה לשישה פרקים, אבל במהלך ההפקה נוצרו נסיבות שגרמו לכך שפרק שביעי הופק. הפרק הזה נערך ונמסר לרשות השידור".

כלומר, אין להם התנגדות עקרונית בגלל התוכן.

"אני לא מאמין שיש להם התנגדות בגלל התוכן. להפך. התוכן שם הוא תוכן חזק, גם רלבנטי מאוד מבחינה כרונולוגית, מאוד מקרב את הדברים לימינו, וגם מבחינת העיסוק באנומליה הגל"צית, יש שם דברים חזקים. יש שם סצנה שבאותו טקס שתיארתי מקודם רזי ברקאי מציע לשנות את ההגדרה של מפקד גל"צ. הוא אומר שזו הגדרה לא ראויה ושאין מקום בכלי עיתונאי כזה שיהיה לו מפקד, 'בואו נשנה את זה לעורך או מנהל'. יש שם דברים מאוד מעניינים, ואני שוב מביע צער רב שהרשות משום מה החליטה לא לשדר את הפרק הזה. מי שנפגע מכך זה הצופים. זה פשוט תוכן רלבנטי ומעניין, ולפי מה שידוע לי רשות השידור לא משופעת בחומרים חדשים".

כשיסתכלו על הסרט הזה בעוד חמש שנים יגידו לדעתך שזה היה סרט ביקורתי?

"אני חושב שהסדרה הזו מתבוננת בצורה באמת אובייקטיבית בגלי צה"ל ומביאה אותה כפי שהיא. היא לא נמנעת מהמסקנה האישית שלי, בעקבות כל השהייה הארוכה שלי שם והדברים שבחנתי ולמדתי על גל"צ, הגעתי אני באופן אישי למסקנה שזה גוף ראוי שחשוב לשמור עליו ולתת לו להמשיך להתקיים, חשוב בצורה בלתי רגילה לשמור על החופש העיתונאי שלו, הוא מתקיים באמת בצורה כמעט נסית או פלאית בתוך כל האילוצים והאבסורדים שקיימים שם.

"נכון שהסדרה מביאה את הרעיון הזה לידי ביטוי, אף אחד לא יוכל לקחת את הסדרה הזו ולהגיד 'הנה ההוכחה שצריך לסגור את גלי צה"ל'. מצד שני, יש בה לא מעט ביקורת על התחנה היכן שצריך וחשוב. אני לא אעשה ספוילרים, בסך-הכל שודר עד עכשיו פרק אחד, אבל אני מבטיח שמי שיצפה בכל הפרקים של הסדרה יגלה הרבה צדדים של גל"צ".

"קול העין" היא תוכנית משותפת ל"העין השביעית" ולקול-הקמפוס (106FM), רדיו הסטודנטים של בית-הספר לתקשורת של המסלול האקדמי, המכללה למינהל. את התוכנית מפיקה רתם שרעבי, סטודנטית בבית-הספר לתקשורת של המסלול האקדמי. התוכנית משודרת בקול-הקמפוס 106FM מדי שבוע בימי חמישי בשעה 12:00, וזמינה להאזנה באתר התחנה ובאתר "העין השביעית".