לפני חודשיים התקיים באוניברסיטת בר-אילן כנס שעסק בשאלה אם הטלת צווי פרסום היא כורח המציאות או הרגל שמניעיו נוחות שלטונית. אף שבדיון השתתפו מומחי משפט מובהקים, וביניהם השופטת בדימוס דליה דורנר, שהיא גם נשיאת מועצת העיתונות, ופרופ' אריאל בנדור, וכן כמה אנשי תקשורת ידועים (ובהם עורך "מעריב" יואב צור והפרשן לענייני משפט של ערוץ 10, ברוך קרא) – הוא לא ריתק אליו המונים.

האולם לא היה מלא על גדותיו והיו רגעים, במהלך הערב, שפאנל המשתתפים על הבימה נראה גדול יותר ממספר המאזינים היושבים מולם. לא היה מקום לטעות – הנושא לא עיניין את הציבור, וגם לא את אנשי המקצוע הנוגעים בדבר.

הרושם הזה התחזק למחרת: כמעט שלא היו דיווחים על יום העיון. להוציא סיקור שפירסמה הכתבת ענת קם בוואלה, רישומו של הכנס כמעט שלא ניכר בתקשורת. ולא שנאמרו בו דברים חסרי ערך: השופטת דורנר יצאה נגד ריבוי צווי הפרסום וקראה להתייחס אליהם בהקשר לחופש הביטוי המעוגן בחוק; פרופ' בנדור מסר פרטים על המלצות ועדה שהוא מרכז, שמטרתן לשנות את הנוהל שעל-פיו מוטלים צווי איסור פרסום; העיתונאים בחבורה (כולל החתום מעלה) מחו על השימוש הגורף שעושה המשטרה בהטלת חיסיון מוחלט על חקירותיה (בעזרתם של בתי-המשפט).

גם גישתן של נציגות הממסד, פרקליטת מחוז מרכז, עו"ד רחל שיבר, וראש חטיבת החקירות במשטרת ישראל, תת-ניצב ורדה שחם, לא עוררה את התקשורת מאדישותה. השתיים חשפו, בלי משים, שהמניע העיקרי להטלת צווי איסור פרסום הוא יעילות החקירה (או, מוטב לומר, מה שנחשב בעיני המשטרה והפרקליטות כמועיל לקידום החקירה). בעיניהן, והן אמרו זאת כדבר מובן מאליו, היעילות גוברת על ערכים אחרים כמו זכויות הפרט, חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת.

זו לא היתה הפעם הראשונה שבה צפה על פני השטח התפיסה הרווחת ברשויות הממונות על אכיפת החוק (המשטרה, הפרקליטות וגם בתי-המשפט), הרואות בתקשורת מטרד ומתעלמות מחשיבותה הקריטית להבטחת תקינות החיים הדמוקרטיים. שלא כמו רשויות שלטוניות אחרות (הממשלה, צה"ל, הכנסת, המערכת המוניציפלית), שהסתגלו לנוכחותה של התקשורת בזירות פעילותן, הרשויות העוסקות באכיפת החוק עדיין לא הפנימו זאת. הן ממוקדות מטרה ומקדשות את חובתן להשיגה, ותהיה הפגיעה בערכים אחרים חמורה ככל שתהיה.

מדי שנה מוטלים צווי איסור פרסום על 60–100 הליכי חקירה. גם ברגע זה יש עשרות אנשים הנחקרים, עצורים בבתי-כלא, נתונים במעצר בית, בלי שהציבור יידע על כך דבר. כל ההליכים החשאיים האלה מנומקים בצורכי החקירה וברצונן של המשטרה והפרקליטות להבטיח את הצלחתה. ואין פוצה פה ומצפצף. הציבור אינו יודע על ההתנהלות הזו, המתרחשת מתחת לאפו, והתקשורת, שפה ושם מתוודעת אליה, ממלאה פיה מים. רק לעתים רחוקות מגייסות מערכות עיתונאיות את המשאבים הדרושים כדי לנסות לערער על האיפול שהמשטרה מבקשת להטיל ועל האישור שנותן לכך בית-המשפט. זו תגובה בל תגונה: אין לצפות מכלי התקשורת לנהל מאבק פרטני על כל תיק שבית-המשפט אסר על פרסומו. לעומת זאת, אין להשלים עם כניעתה של התקשורת לשיטה מיסודה: חקירות משטרתיות, צה"ליות ושב"כיות זקוקות אף הן לאורה המחטא של השמש.

השלמת התקשורת עם כללי המשחק שמכתיבה מערכת אכיפת החוק בעניין צווי איסור פרסום ניכרת גם ביחסה למסך שהוריד בית-המשפט על הדיון באישומים החמורים נגד הנשיא לשעבר משה קצב. המשפט מתנהל זה שלושה חודשים, ולציבור אין מושג על מהלכו. התקשורת אינה מתקוממת על כך ואינה מתריעה מפני הסכנה שפסק הדין – יהיה אשר יהיה – ייתקל בחוסר אמון, שעל חומרתו בנסיבות אלו מיותר להכביר מלים.

כשם שבהטלת צווי איסור פרסום על הליכי חקירה ניתן לאזן בין הרצון להשיג תוצאות לצורך להבטיח את חופש הביטוי ואת זכויות הפרט, כך גם בתיק קצב ניתן לאזן בין הצורך לשמור על פרטיותן של העדות ובין הצורך ליידע את הציבור על המתרחש באולם המשפט. "הארץ" קרא השבוע לשחרר לפרסום פרוטוקולים מהדיון, והוא מצטרף בכך לקריאה דומה שהושמעה מעל בימה זו לפני ארבעה חודשים. לא מיותר לחזור עליה ולצרף אליה קולות נוספים.