תעשייה שלמה עומדת בימים אלה ומחזיקה אצבעות לאיש אחד: יוסי מימן. שרק לא תפקע סבלנותו של הבוס בערוץ 10. הפרסומים מדברים על תוכנית עסקית, שאושרה על-ידי מימן, ואשר קובעת הגעה לאיזון תקציבי רק בעוד שבע שנים, אבל בעולם העסקים בכלל, ובעסקי התקשורת בפרט, לא חסרים סיפורים על כאלה שנשברו בדרך.
שני שידורי הספורט היוקרתיים שעלו בתחילת אוקטובר בערוץ החדש שבו והוכיחו את מה שיש לקוות שמימן כבר ידע: אין קיצורי דרך. שיעורי הצפייה במשחק ליגת העל בכדורגל בין הפועל תל-אביב לבית"ר ירושלים (7.4 אחוז) ובמשחק היורוליג בין מכבי תל-אביב לטאו ויטוריה (7.2 אחוז) היו נמוכים. נמוכים משמעותית מהרייטינג שלו זכו משחקים כאלה בעונות קודמות, כאשר שודרו בערוצים אחרים. זקני רוממה לא זוכרים מתי ירדה מכבי תל-אביב ביורוליג מרייטינג דו-ספרתי, אפילו לפני ימי פיני גרשון העליזים כך גם לגבי שידורי הכדורגל הישירים בערוץ 2: ואפילו בערוץ 5 נע הרייטינג של משחקי יום שני בין 8 ל- 15 אחוזים.
וכך, לכאורה, גם הבאנקר (ההימור הבטוח) היחיד בלוח השידורים, היהלום שבכתר ההשקה השנייה, "השקטה", של ערוץ 10 מתגלה כזירקון (יהלום של שוטים). אבל רק לכאורה. כי כמו שאמרנו, אין קיצורי דרך בשינוי הרגלי הצפייה.
בהיסטוריה הקצרה של ערוץ 10 חיפשו בקדחתנות קיצורי דרך. בהשקה הראשונה, הרועשת, בינואר השנה, הלכו על קמפיין צעקני ("כולם 10", "בשביל זה יש טלוויזיה") ועל תוכן וכוכבים חדשים לחלוטין. התוצאות ידועות. לצורך ההשקה החדשה, הנוכחית, ניסו להביא את שלושת תותחי הרייטינג המוכחים היחידים שיש כאן - טופז, יצפאן וארז טל. למרות הצעות כספיות מפתות, אף אחד מהם לא בא (אבל כולם ניצלו את ההזדמנות לשפר את החוזה בערוץ הבית שלהם). אולי הם לא סומכים על הסבלנות של מימן?
שידורי הכדורגל והכדורסל החדשים מוכיחים - לא פחות מתוכניתו של מני פאר, שצנחה מ- 11 אחוז בערוץ 1 לסביבות השלושה אחוזים בערוץ 10 - שהתוכן חשוב, אבל חשוב גם הבית שבו הוא מתגורר. ושלוקח לאנשים זמן לשנן את הכתובת.
בינתיים יכול מימן לשאוב עידוד (וסבלנות) מהדוגמה של הרדיו המקומי. סיבוב ההשקה הראשון ב-95’, ואלה שבאו אחריו (’96-’97) לוו באכזבה רבתי. הדיבור היה ש"אין כסף ברדיו", והנה בסביבות שנת 2000 החלה התמונה להשתנות. מי שבדק לפני כחצי שנה, לפני שהמשק נכנס לקטסטרופה הנוכחית שלו, התקשה למצוא תחנה אזורית שלא היתה ברווח תפעולי שוטף. חלקן אפילו החזירו את ההשקעה והרוויחו יפה.
אז נכון, ההשקעה בטלוויזיה גבוהה לאין ערוך, ומספר התחנות הרלבנטיות לצופה בטלוויזיה הרב-ערוצית גדול מזה שברדיו, אבל העיקרון הוא אותו עיקרון: זה לא בלתי אפשרי לשנות הרגלי צפייה (או האזנה, לצורך העניין), זה רק לוקח זמן.
במהלך הזמן הזה, אגב, אין כל פסול בשימוש בקיצורי דרך (ושידורי הספורט הם כאלה), כל עוד זוכרים שהקיצור, כשמו, מקצר, אבל יש להמשיך וללכת בדרך.
הכותב עובד כעורך בערוץ הספורט
גילין 41, נובמבר 2002