העמדות שבהן מחזיקות קבוצות שונות בציבור הישראלי ביחס לערבים בכלל, ולפלסטינים בפרט, אינן גזירת גורל שנוצרה יש מאין, אלא תוצר של תהליכי הבניה. גורמים שונים לוקחים חלק בעיצובן של עמדות אלה והנחלתן נעשית במגוון אמצעים. לשיח התקשורתי שמור מעמד דומיננטי בתהליכים אלה, מתוקף היותו מקור עיקרי של מידע ופרשנות לחלק הארי של הציבור. בדומה לחברות אחרות, גם בישראל "משקף" שיח זה, במידה מסוימת, עמדות והלכי רוח רווחים, אך מעל לכל תורם להבנייתם. תוצרי העבודה העיתונאית אינם "מראה" המשקפת את המציאות, שפרטים ממנה נערכים בהתאם לשיקולים מקצועיים בלבד ומוצגים לשיפוטם של צרכני התקשורת. אין להתעלם מהאפשרות שלייצוג פשטני מתמשך של נושאים מרכזיים באמצעי התקשורת השלכות על התפיסות שבהן מחזיקים ציבורים רחבים.

במפת הדרכים של התקשורת הישראלית שמור לכתבים ולפרשנים מסוימים מעמד של מעין "מגדלורים", שצברו מוניטין רבים לנוכח הצלחתם לסייע לציבור הרחב לנווט את דרכו בבטחה לנמל היעד - קבלת מידע אמין ופרשנות מקצועית. כלי התקשורת הישראליים, כמעט ללא יוצא מהכלל, מעסיקים כתבים המתמחים בענייני "ערבים" ו"שטחים", שלצד דיווח שוטף על אירועים, מופקדים גם על פרשנות עמדותיהם של עמים ומשטרים ערביים.

עם זאת, טעות להניח שהבניית השיח בנושאים ערביים נעשית באורח בלעדי על-ידי כתבים אלה. בעיצוב וההנחלה של הידע והפרשנות בעניינים "ערביים" לוקחים חלק משמעותי גם כתבים ופרשנים שאינם מתמחים בנושא, ובראשם אלה המופקדים על התחום המדיני והבטחוני. אולם גם כאשר עיתונאים מכמה תחומים משתתפים בהבניית השיח בנושאים ערביים, הסיכום האולטימטיבי שמור ל"כתבנו לענייני ערבים". בכך נשמר מעמדם הדומיננטי של כתבים אלה בהייררכיה של הבניית התוצר העיתונאי בתחום המזרח תיכוני. ערוצי הטלוויזיה מעניקים ביטוי ויזואלי לכך: לעתים מזומנות ניתן להבחין כיצד מגישי תוכניות וכתבים מצפים בדריכות למוצא פיו של מי שמופקד על פענוח "המנטליות" של "הערבי". האחרון עשוי להעמיד דברים על דיוקם ובכך לעשות שירות רב ערך לצופים.

מצד שני הוא גם עלול, כפי שקורה לעתים מזומנות, להסתפק בתיאורים פשטניים (מצבנו כשל "שתי רכבות הדוהרות במסלול התנגשות") המוצגים אגב שימוש באמתלות כגון "אומר בקיצור" - בחסות מגבלת הזמן המונעת ממנו להרחיב בנושא. על מגבלה זו יעלה בכוחו לגבור באמצעות יצירת רושם שהמידע היוצא מפיו נסמך על מקורות שאין להטיל בהם דופי ("מקורותי" מוסרים לי, נודע לי היישר "מפי הסוס"). כך, בזכות “כתבנו”, יהפוך מה שהיה עד כה מידע המוכר ליודעי סוד בלבד - למנת חלקם של הצופים. בטון סמכותי, נעדר כל נימה של ספקנות ותהייה, מציג “כתבנו” את התשבץ היומי, ואף משכיל לפותרו במהירות ובמיומנות יוצאי דופן אל מול עינינו המשתאות.

בדיקת השיח השולט המיוצר בתקשורת הישראלית ביחס ל"ערבים" מעלה תמונה בעייתית ביותר. "כתבינו", עמיתיהם ואורחיהם, לרוב פוליטיקאים ואנשי צבא וביטחון, מציגים דיון אחיד למדי, שבמקרים רבים אינו מבחין בין עמדות, דילמות ושיקולים של ציבורים והנהגות ערביים. אירועים והצהרות, המתוארים ללא זיקה ראויה להקשר שבו התרחשו, הם הצגה פשטנית, שגם ערכה החדשותי אינו רב. יותר מכל משקף סוג זה של דיון את האופן השכיח שבו נתפסים "הערבים" בעיני הממסד הבטחוני והפוליטי. מגמה זאת, להערכתי, כרוכה בתהליכי מיליטריזציה העוברים על החברה, הפוליטיקה והשיח הציבורי והתקשורתי בישראל.

באשר לביטויי המיליטריזציה במדיום התקשורתי, הרי שאלה ניכרים, בראש ובראשונה, בשתי הפרקטיקות השכיחות הבאות: האחת, העברה סלקטיבית של מידע והערכות שמקורם בממסד הבטחוני השנייה, השתתפותם האינטנסיבית בדיון התקשורתי של קצינים בכירים בשירות פעיל ובמילואים. קצינים אלה - ועל אחת כמה וכמה כשהם מופיעים בפומבי על מדיהם ודרגותיהם - מוזמנים חדשות לבקרים לנתח בכלי התקשורת את "ההתנהגות" של מדינות ערביות והרשות-הפלסטינית. מציאות שכיחה זו בעיתונות הישראלית, הכתובה והאלקטרונית, נשענת על ההנחה שקריירה במערכת הצבאית-בטחונית מעניקה לבעליה נקודת מבט שערכה לשיח הציבורי לא יסולא בפז.

לצד התופעה האוניברסלית, שבה עיתונאים מוצפים בידיעות שמקורן בגורמים אינטרסנטיים, ניכר שרבים מאלה העוסקים בתחום זה בישראל מייחסים חשיבות למידע ולהערכות על-פי מקורם. מגמה זו מתבטאת בעיקר בהעדר בדיקה משמעותית של תכני הפרטים המועברים לעיתונאים מגורמים בממסד הבטחוני והפוליטי. לעתים קרובות מתפרסמים מידע והערכות בנושאים ערביים שמקורם מודיעיני. בהקשר זה חשוב להדגיש, שמידע מודיעיני נועד לצרכים מוגדרים ביותר, הוא נאסף ומנותח במתודולוגיה מסוימת, ותכליתו העיקרית היא צבאית. לתופעה זו השלכות שליליות על הבניית התוצר העיתונאי בנושאים ערביים.

הביקורת כאן אינה מכוונת דווקא לדיווח השוטף על אירועים והצהרות, אלא בראש ובראשונה ביחס להערכות ולידיעות שמודלפות ממקורות ממסדיים, ואשר מהוות חלק חשוב מהפרשנות העיתונאית שמונחלת לציבור הרחב. פרסומם של אלה, במתכונת הרצויה מבחינתו של הגורם המדליף, עשוי להניב שני הישגים: הראשון, מתן פומבי למידע או להערכה מסוימים השני, קבלת מעין לגיטימציה מגורם בלתי תלוי ("כתבנו"), שכביכול מקורותיו השונים והמתודולוגיה המקצועית הובילו אותו למסקנה דומה. תחת מעטה של ניסוחים סתומים ("מקור בטחוני בכיר אישר...", "לכתבנו נמסר") מונחלת מדי יום אינפורמציה מגמתית שמקורה בממסד הבטחוני והפוליטי. במקרים רבים לא ניתן לבדוק ולאשש הערכות ומידע, שמקורם לוט בערפל. נדיר למצוא עיתונאי הזוכה במידע כזה, שילווה את פרסומו בשאלות נוקבות ובפרטים משלימים, שמקורם אינו בפרוזדורי השלטון.

אין להתעלם משיקולים נוספים שמדריכים עיתונאים לעשות שימוש בחומר מודלף, ובראשם הנוחות המתבטאת בקבלה שוטפת של מידע מ"מקורות מוסמכים", והחשש התמידי שעיתונאי אחר יפרסם זאת. כך "זולג" לו באין מפריע השיח המודיעיני לתוך השיח הציבורי ומתערבל בו עד כי לא ניתן להבחין בין השניים. השלכותיו של תהליך זה רבות, וחלקן עלולות בסופו של דבר להתברר כחמורות הן לשיח הציבורי והן לשיח הבטחוני והמדיני.

התבוננות ארוכת-טווח בייצוגם השכיח בתקשורת הישראלית של אירועים ותהליכים במדינות ערב ובקרב הפלסטינים מגלה, שהן דוברי הממסד והן כתבים ופרשנים מקצועיים לוקים בכשלים דומים, ובהם: התמקדות יתר באישיות המנהיג, הצגת אירועים והצהרות ללא התייחסות משמעותית להקשר שבו הם מתרחשים וזלזול בתהליכים פוליטיים, חברתיים וכלכליים (שככל הנראה מבוסס על ההנחה שלגורמים אלה אין משקל בחברות לא דמוקרטיות). יתרה מזאת, אלה וגם אלה מתעלמים ממדיניות ישראל, פעולות צה”ל, הצהרות של גורמים ישראליים וההשלכות שיש לכל אלה על המציאות בזירות ערביות שונות, ועל העמדות והפעולות של ציבורים ומנהיגים ערביים. צמצום של תהליכים ומגמות לאישיותו של מנהיג ערבי מסוים, תוך התעלמות מהדינמיקה העוברת על החברה שבראשה הוא עומד ותיאורה כמקשה אחת, הם מרשם בטוח לייצוג פשטני של מציאות מורכבת.

בשיח התקשורתי הישראלי מיוצג יאסר ערפאת כמו החלילן מהמלין, שכל המתרחש בשטחים הפלסטיניים מתבצע לצלילי מנגינותיו. ייצוג שכזה מתעלם מסדר-היום השונה של הקבוצות והארגונים הפלסטיניים השונים, ואף מביטויי ההתנגדות שזה זמן רב מפגינים נגד ערפאת ונגד הקו המדיני שאימץ קבוצות כגון החמאס והג’יהאד האסלאמי, החזית העממית והחזית הדמוקרטית ואף פעילים משורות הארגונים הכפופים להנהגתו. ניגודי האינטרסים שבין דור ההנהגה הוותיק לדור הצעיר ומנהיגיו, שצמחו בשטחים הכבושים מאז שנות השמונים, נותנים היטב את אותותיהם בחברה הפלסטינית בשני העשורים האחרונים. תהליך זה לא זכה להתייחסות ראויה בדברי פרשנות והערכות שעניינם עמדות ומדיניות בחברה הפלסטינית. בנוסף, גם המציאות של עימותים מתמשכים בין צה"ל לאוכלוסייה הפלסטינית, וההשלכות של התרחבות מפעל ההתנחלויות, לא זכו לביטוי משמעותי בשיח התקשורתי הישראלי, וזאת על אף שמעטים יחלקו על כך שלגורמים אלה השלכות משמעותיות על עמדות ופעולות של קבוצות פלסטיניות שונות. התייחסות לתהליכים אלה עשויה היתה לאזן את הרושם השכיח בממסד הישראלי - הפוליטי והבטחוני - ובקרב עיתונאים רבים, שישראל מתוארת בקביעות רק כצד הנפגע, שכל מעשיו הם תגובה למצבים שיוצרים "הפלסטינים".

לעתים, ההתמקדות הבלעדית באישיותו של ערפאת מובילה למסקנות מוטעות בעליל ביחס לתהליכים פוליטיים מרכזיים בחברה הפלסטינית. לאחרונה ניתן היה לעמוד על כך בהקשר לתביעה לעריכת רפורמות במוסדות השלטון הפלסטיניים דינאמיקה שנקטעה על רקע פיגוע (שאת האחריות לביצועו נטלה תנועת חמאס) והמצור המחודש שכפה צה”ל על מתחם המוקטעה ברמאללה. בדיווחו של אחד הכתבים הוצגו הרפורמות ותגובת ערפאת כהצלחתו של האחרון "לבלום את הפוטש" שביקשו לחולל בכירים ברשות-הפלסטינית. כך רודד הדיון בסוגיה המורכבת של רפורמה לתיאור פשטני של ניסיון לעריכת פוטש, שספק אם בכלל התרחש. בסיכום דברי פרשנותו נתבקש הכתב להציג את תחזיתו. בפסקנות אופיינית הוא הכריז שערפאת הרוויח שבועיים או שלושה ("לא יותר").

ניתן היה להבנות שיח תקשורתי עשיר ואיכותי מזה שהתבסס בישראל בשנים האחרונות. על המעוניינים בקידום יעד זה לאמץ קו ביקורתי הרבה יותר ביחס למקורות מידע שמקורם בממסד הבטחוני והפוליטי, ועידוד דיון ביקורתי על-ידי הענקת מקום נרחב יותר לעמדות המציגות פרשנות שונה מזו שמפיצים דוברים רשמיים. אכן, לדיווחו של דובר מד"א במהלך פיגוע או תאונה אין תחליף ובחינתה של פעולה צבאית ואפשרויות למתקפה יועשרו מדבריו של קצין בכיר, אולם השתתפותם השכיחה של בכירים מהממסד הבטחוני או של מתנחלים, כמעט בכל דיון בנושאים ערביים, ראויה לבחינה מחודשת, שכן דבריהם מייצגים נאמנה את המגזר שאליו הם משתייכים. בנוסף, ראוי לבקר את ההנחה שעומדת ברקע להזמנתם של אלה, ולפיה התנסותם האישית ("בשדה הקרב" ו"בהתיישבות ביהודה, שומרון וחבל עזה") עשויה לשפוך אור יקרות על מגוון נושאים, ובהם הכוחות הפועלים ברשות-הפלסטינית, האסטרטגיה המדינית של מדינה ערבית כזו או אחרת ואמצעי הפעולה שיש לנקוט בעימות עם "הערבים".

ראוי לציין, שהגישה הפשטנית השכיחה בשיח הממסדי והתקשורתי הישראלי בנושאים "ערביים" דומה למדי למצב הקיים בכלי תקשורת ממלכתיים ערביים בנושאים "ישראליים". המאפיינים הדומים המשותפים הם: התמקדות היתר באישיותם של מנהיגים ישראלים, הצגתם באורח שלילי ואף כמי שמונעים על-ידי כוונות בלתי רציונליות, התעלמות מאילוצים ושיקולים שבמסגרתם מתקבלות החלטות, תיאור חף מכל התייחסות להקשר שעל רקעו מתרחשים אירועים מרכזיים, וכמובן התעלמות מההשלכות של מעשים והצהרות של צדדים ערביים על עמדות בישראל, מדיניותה והפעולות שנוקטים כוחותיה. אפשר שיש בינינו המוצאים נחמה פורתא בעובדה שבאופן כללי המצב "אצלם" אינו טוב יותר, ואולי אף גרוע מזה הקיים כאן. לעומתם, ישראלים הממאנים להתנחם בזאת ומודעים לכך שהשיח התקשורתי והמוצר העיתונאי הם תוצרים של הבניה, שניתן לעמוד על התפתחותה, עשויים להסיק מסקנות אחרות. מודעות כזאת עשויה להיות צעד ראשון בדרך הארוכה להתבססותו של שיח תקשורתי איכותי יותר בישראל.

ד"ר יורם מיטל הוא מרצה בכיר במחלקה ללימודי המזרח התיכון, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב

גיליון 41, נובמבר 2002