התפוררותה של רשות השידור הציבורי, ובעיקר ההידרדרות של ערוץ 1 ושל תוכניות מסוימות ברשת ב’, אינן תוצאה של שבר פתאומי, אלא של שחיקה מתמשכת.

במשך שנים ארוכות למדו ולימדו מנהלי הרדיו, הטלוויזיה והרשות כיצד ניתן להשתמש במשאבי השליטה על התקשורת הציבורית כדי לחזק את כסאותיהם ולהאריך את כהונתם. הפקידים הממונים האלה מתנהגים באורח דומה מאוד לפוליטיקאים שמינו אותם. הפוליטיקאים מנציחים את מעמדם באמצעות חלוקה של כספי ציבור ומינויים פוליטיים, ומנהלי השידור עושים זאת באמצעות סלקציה של מראיינים ומרואיינים ובקרה על תוכני השידור.

לפני שנים אחדות, במסגרת פעולתי במכון הישראלי לדמוקרטיה, שלחתי מכתב לדליה יאירי (רשת ב’) ובו הבעתי את התנגדותי, שנבעה משיקולים ציבוריים, למעמד שרכש לעצמו עו"ד דב ויסגלס כמראיין-אורח של קבע, המופיע פעם בשבוע בתוכניתה ברשת ב’. מכתבי לא שינה את המצב. קירבתו המיוחדת של ויסגלס לאריאל שרון ועבודתו כעורך-דין של דמויות פוליטיות מרכזיות במדינה לא הפריעו לדליה יאירי ואמנון נדב, מנהל הרדיו דאז, לתת לוויסגלס מיקרופון בכיכר העיר הרדיופונית של המדינה.

רוב הציבור, שלא היה מודע לקשרים המיוחדים של ויסגלס עם הממסד הפוליטי ובעיקר עם אריאל שרון, לא היה מצויד בכלים ובמיומנות לזהות את הקשר בין הנושאים שבהם בחר להתבטא ובין האינטרסים שהוא משרת. סגנון דיבורו והתנהגותו הסמכותית של ויסגלס משכנעים. הוא היה אפוא מסכה רכה עם חיוך, שמאחוריה מסתתרים האינטרסים המשולבים של בכירי הרשות ושל אלה שמינו אותם. לימים, כשהגיע ויסגלס ללשכת ראש הממשלה, נחשף לעיני כל הקשר המיוחד שהפך אותו לאישיות תקשורתית.

בניגוד לוויסגלס, אורי דן אינו מסכה. הוא הפרצוף האמיתי של השפעת ראש הממשלה בתקשורת. הוא פיתח ז’אנר ייחודי של נוכחות תקשורתית המוכיח, כמעט בניגוד לחוקי הטבע, שאדם יכול להיות מראיין ומרואיין בו בזמן, בלי לתת למוזמנים האחרים לאולפן להפריע לדיאלוג שהוא מנהל עם עצמו.

ראש ממשלת איטליה, ברלוסקוני, השתלט בדרך אל הפוליטיקה על חלק גדול מהתקשורת המסחרית בארצו. לשרון, למרות חבריו הנדיבים, אין די כסף, והוא נאלץ להסתפק במה שיכול לקנות הכוח הפוליטי בתקשורת הציבורית. לשם כך מינה עצמו לפני הבחירות האחרונות לשר הממונה על רשות השידור (תפקיד שרק לאחרונה העביר לסגנו הנאמן אהוד אולמרט). אחת התוצאות של המהלכים הללו היא הקריירה המזהירה של אורי דן בתקשורת הישראלית כנציג ראש הממשלה בנוסח ברלוסקוני לעניים.

המעבר הזה בין ויסגלס לדן מעלה את השאלה, מה יותר מסוכן לתקשורת דמוקרטית - מודל ויסגלס או מודל דן? איזו דרך משחיתה יותר את השידור הציבורי?

נראה שאם מודל ויסגלס הוא סוג של סטייה המתחזה לנורמה מקובלת, מודל דן משקף את השלב שבו האגרוף קורע את הכפפה. יש כאן ללא ספק צעד נוסף, שבירה פומבית וגלויה של נורמה. לא פירצה הקוראת לגנב, אלא שער הניצחון של שחיתות פוליטית בתקשורת.

במבט ראשון נראה הדבר כאיום חסר תקדים על החופש התקשורתי ועל מהימנותה של התקשורת הציבורית בישראל. ואולם, באופן פרדוקסלי, נוכחותו של אורי דן בתקשורת עושה גם משהו טוב לדמוקרטיה הישראלית: היא מבטיחה שקיפות לשחיתות. מסתבר שגם שחיתות פוליטית, כמו מועמד לראשות הממשלה, יכולה לזכות בשיווק טוב או רע. ויסגלס כמראיין-אורח הוא שיווק טוב ולא מקומם. דן, על צעקותיו וסגנונו הגס והמעליב, הוא שיווק רע ומזיק לשחיתות, ולכן טוב לדמוקרטיה. יש בכך ללא ספק אירוניה.

נראה אפוא שלאמצעי התקשורת יש יכולת, לא בהכרח מכוונת או מודעת, להביא לתוצאות הסותרות את הכוונות והמטרות של השחקנים. לכן, למשל, לא מעטים בשמאל היו שמחים אם התקשורת היתה נותנת יותר זמן מסך למתנחלים. הוכח שהקנאות והאלימות המתנחליות משרתות את מחנה השלום לא פחות מיוזמת ז'נבה. גם צה"ל (ע"ע דן חלוץ) כבר למד כיצד הביטחון העצמי וה"גבריות" של מפקדים לא עושה טוב לכל הצופים.

וכל אלה באים ללמדנו שלמרות הבעלות הצולבת והפוליטיזציה של התקשורת, גם לבעלי הכוח לא יכולה להיות שליטה מוחלטת על המסרים שהם מנסים לייצר ועל התקבלותם בציבור.

ירון אזרחי הוא פרופסור בחוג למדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים

גיליון 48, ינואר 2004