בחירות 2013

"דני אילון: ליברמן לחץ למינוי השגריר", נכתב בכותרת הראשית של "מעריב", השאובה ממאמר של שלום ירושלמי ב"מוספשבת" של העיתון. "סגן השר טען בחקירתו כי ליברמן פעל בעניין המינוי גם מול בכירים נוספים במשרד", מוסרת כותרת המשנה. "בעקבות עדותו הוחמר כתב האישום המייחס לליברמן פעילות אקטיבית לקידומו של זאב בן-אריה לשגריר בלטביה. מקורבי ליברמן: 'אילון פועל מתוך נקמנות'". ירושלמי מזכיר בפתח הטור כי רק בתחילת החודש – בדיעבד, ימים מעטים לפני שהתייצב להעיד בפני חוקרי המשטרה בעניינו של שר החוץ המתפטר – הודח אילון בפתאומיות וללא גינונים מיוחדים (או אפילו סתם מקובלים) מרשימת ישראל-ביתנו, על-ידי שר החוץ לשעבר. "קשה למצוא סיטואציה מסובכת, דרמטית ואמוציונלית יותר", הוא קובע. כעת ההדחה תשמש בידי פרקליטי ליברמן למסמוס עדות שלולא ההדחה, ספק אם היתה ניתנת.

"העד המרכזי נגד ליברמן: דני אילון", נכתב בכותרת הראשית, אחת משתיים, על שער "ידיעות אחרונות". הכותרת השנייה מוקדשת למתקפה של השר מטעם ש"ס, אריאל אטיאס, על ראש הממשלה בנימין נתניהו: "הדיור התייקר בגלל נתניהו ושטייניץ". כותרת המשנה לכותרת הראשית הראשונה, כמו גם כותרת הענק בעמוד הפותח, מוקדשות להתמודדות ישירה עם קו ההגנה של פרקליטי ליברמן: "זו לא נקמה. אני פשוט לא מוכן לשקר", נכתב לצד תמונה של אילון, ה"מצדיק בשיחות סגורות את עדותו נגד ליברמן". בעמוד מתפרסמות גם "התוספות לכתב האישום נגד ליברמן" (שבדרכו האינפנטילית של העיתון, מוגשים כתצלום של גזירי נייר מכתב האישום). כותרת המוסף לשבת גם היא ציטוט של אטיאס: "ליברמן השתלט על נתניהו. הליכוד הפך לסניף של ישראל-ביתנו". במוסף לא מתפרסם היום טור של נחום ברנע, וממילא אין בו תגובה של העיתונאי להאשמות האחרות שהטיח בו ליברמן (בעקבות הטור מיום שישי הקודם).

המעוניינים בתיאור יחסו של "ידיעות אחרונות" לליברמן כשהלה היה חבר – לכאורה, לכאורה, הרי אין דבר כזה – ברשימות הלבנות של העיתון של המדינה, לעומת היחס אליו בימים האחרונים, מאז שיצא במתקפה חזיתית נגד הפרשן הפוליטי הבכיר של העיתון – יוכלו למצוא אותו בטורו השבועי המעניין של אביב הורביץ באתר "מקו", המחיה את טורו "מי נגד מי", שהתפרסם בזמנו ב"העיר".

גם ב"הארץ", כמובן, אולי העיתון היחיד שעסק בכיסוי עיתונאי אקטיבי של פרשות ליברמן ולא הסתפק רק בפרשנות מהיציע, מתפרסמת כותרת ראשית (בחלקו התחתון, ה"יומי" של שער שישי), הקוראת: "וינשטיין החמיר את כתב האישום נגד ליברמן".

ב"ישראל היום", לעומת זאת – מי ש"תמיכה בשלטון החוק" היא אחד מחמשת העקרונות האמורים להנחות אותו, לפי ההצהרה הפומפוזית, והאבסורדית, המוטמעת בכל דף פותח בכל גיליון; מי שפרשניו הבולטים ביותר, דן מרגלית ומרדכי גילת, סיקרו לחומרה את פרשות ליברמן – מופיעה הידיעה על ההתפתחויות בפרשה בכותרת צרה מעל לכותרת הראשית. אחרי הכל, ליברמן הפך באחרונה מיריב פוליטי לחבר מפלגה (טורו של מרגלית, המתייחס לליברמן בביקורתיות, אינו זוכה להפניה חיצונית כלשהי).

הכותרת הראשית עצמה מצטטת חבר מפלגה אחר, נתניהו, שאמר "בשיחות עם שרים ממפלגתו" כי "הביטחון, החוץ והאוצר – בידי הליכוד-ביתנו". לדברים נלווית דווקא תמונה של משה יעלון, שלפי כותרת המשנה, "רואה עצמו המועמד הטבעי לתפקיד שר הביטחון". אם לשפוט לפי הבמה הנרחבת שמקבל השר לאיומים אסטרטגיים בחינמון של שלדון אדלסון, הרי שלא רק יעלון עצמו רואה בחיוב את קידומו. ואולם, כפי שמזכירה כותרת המשנה, הכל תלוי בשופטים: "קיימת אפשרות שגם ליברמן יבקש לעצמו את התיק".

לא רק ב"ישראל היום" מצניעים בשער את הגשת כתב האישום המתוקן נגד שר החוץ המתפטר. ב"מקור ראשון" החדשה זוכה להיות מוצנעת עוד יותר. ברם, נראה שלא מאהבת נתניהו כמו ב"ישראל היום", אלא דווקא מאיבה לו; הכותרת הראשית הדוחקת את החדשות על שותפו הטבעי החדש של ראש הממשלה מוקדשת למפלגת השלטון: "חשש בליכוד ממגמת הסחף בסקרים", נכתב בה, אולם עניינה, כמו גם של תמונתו של נתניהו המתלווה לה, אינו הליכוד, אלא דווקא מפלגה אחרת, הבית-היהודי, והיו"ר שלה, נפתלי בנט, שמסתמן כי "מקור ראשון", ובעקבותיו במידה פחותה גם "מעריב", החולק איתו בעלים ועורך, כבר בחרו בו עוד בטרם נערכו הבחירות עצמן.

"השרים הונחו לא לתקוף עוד את יו"ר הבית-היהודי, מחשש שהתקיפה פועלת כבומרנג", נכתב בכותרת המשנה, ואילו התמונה המרכזית – תמונת יחצנות של נתניהו בלוויית "נווטת הקרב הדתייה הראשונה בחיל האוויר" – מלווה בטור ביקורת עוקצני של חגי סגל, הקובע כי הפוטו-אופים התכופים האחרונים של נתניהו הקשורים לציונות הדתית הם ניסיון "לתקן את נזקי הטעות האווילית של התנפלותם על נפתלי בנט ויעזרו לעצור את הסחף האלקטורלי המסתמן מהליכוד לבית-היהודי". "סוף-סוף מעניין גם בימין", חותם הפרשן הבכיר אחרי שהוא מבקר את נתניהו על שמאלנותו ויהירותו, על החזית שפתח מול ש"ס ועל ההתקרבות שלו לציפי לבני.

רוח דומה נושבת גם מהבחירה לקדם ולהבליט בקדמת שער "מעריב" את החלק מטורו של קלמן ליבסקינד ב"מוספשבת" המבקר באופן חריף את "ישראל היום". "כשיצא 'ישראל היום' לאור, הייתי הראשון שהזדהה עם המוטיבציות שהביאו להיווסדו. תקשורת שמאלנית, אחידה, מוטה ותל-אביבית שיוועה למשהו אחר. למי שהקימו אותו היתה ביקורת קשה ומוצדקת על כל מה שקדם להם. אבל המוצר שהם הביאו על כולנו לימד שלכל נקודה נמוכה יש נקודה נמוכה הימנה", קובע ליבסקינד, המונה כמה מהפרסומים המוטים היותר מביכים של העיתון מהעת האחרונה, ומתעכב במיוחד על התגייסותו של החינמון למתקפה על בנט בעקבות דבריו על סירוב פקודה. "ב'ישראל היום' ידעו שמדובר בשקר", כותב ליבסקינד, וממשיך ומזכיר ידיעה נקמנית אחרת על בנט שהתפרסמה בחינמון.

"אז רגע, מי מחליף את בנט ושקד בישראל שלי?", שואלת כותרת על שער "מוצש", "מוסף הצעירים" של "מקור ראשון".

לא רק ב"מקור ראשון" וב"מעריב". "קשה לזלזל בכוחה וברצינותה של מפלגת הבית-היהודי, ואפילו באטרקטיביות של התנועה", כותב רענן שקד, בעל הטור העוקצני, על המפלגה שהיינו רגילים לא לקרוא לה בשם המפד"ל, ראשי תיבות של כל מה שמשעמם בעולם. "נפתלי בנט הוא כריזמה מהלכת, הייטקיסט עם קבלות שהצליח להפוך את עצמו ליאיר לפיד האמיתי של מערכת הבחירות הנוכחית", הוא כותב במסגרת ראיון נרחב עם איילת שקד, מס' 3 ברשימת הבית-היהודי, המתפרסם במוסף "7 ימים" של העיתון (משכנו של לפיד הלא-אמיתי עד לא מזמן). על שער העיתון עצמו מתפרסמת תמצית מטורה של סימה קדמון, המוקדשת גם היא, כמו ב"מקור ראשון", לתיאוריית הבומרנג שלפיה הקמפיין השלילי של הליכוד נגד בנט הביא לו דווקא תועלת ופרסום חיובי.

"האמת צריכה להיאמר. בשבועות האחרונים, מאז החלה מערכת הבחירות, יש להתנהלות של 'ישראל היום' תמונת מראה. קוראים לה 'ידיעות אחרונות'", מוסיף עוד ליבסקינד ב"מעריב". "גם ב'ידיעות' זונחים במסגרת מלחמתם בנתניהו לא מעט ערכים עיתונאיים. מדהים לראות איך הפך העיתון ללהקת המעודדות הרשמית של נפתלי בנט, רק משום שהוא נוגס בליכוד של נתניהו. מדהים לא פחות לראות איך הפיח העיתון של המדינה במו ידיו חיים במפלגה, יש מאין, בתקווה שגם היא תחליש מעט את הליכוד-ביתנו. מדובר במפלגת הישראלים, מפלגה שאלמלא 'ידיעות אחרונות', איש מכם לא היה יודע על קיומה [...] מיום שהוקמה זוכה המפלגה הקיקיונית הזו לקידום מכירות מטורף, על גבול ההזוי, ב'ידיעות אחרונות'. כתבות, צילומים, ומה לא", הוא כותב אחרי שהוא מוסיף פרטים מחשידים על הקשר של המפלגה לעיתון, ומזכיר כי היא מכוונת לנגוס בקולות מצביעים לליכוד-ביתנו מקרב המגזר הרוסי.

"פעם חשבתי שההבדל בין מה שעושה 'ידיעות' למה שעושה 'ישראל היום' הוא בערך כמו ההבדל בין הטרדה מינית מילולית לאונס ברוטלי ברחוב הראשי", מסכם ליבסקינד. "ל'ישראל היום' חסרה האלגנטיות והקלאסה כשהוא מקדם את נתניהו. הכל אצלו גס וברוטלי. למרבה הצער, 'ידיעות אחרונות' של העת האחרונה מתקרב לשם בצעדי ענק". מבין ארבע הדמויות שמקדם "ישראל היום" בתצלומי ענק בראש עמוד השער שלו, רק אחת פוליטיקאי: הרב חיים אמסלם, מקים מפלגת עם-שלם, הזוכה לראיון מפרגן במוסף השבועי. בשבוע שעבר חשפה לילך ויסמן ב"גלובס" כיצד בוחש נתן אשל, המקורב הקרוב ביותר של נתניהו, בעם-שלם במטרה לחזקה כך שזו תנגוס בקולות מצביעים פוטנציאליים של ש"ס.

שני פרשנים כלכליים

את טורו השבועי ב"מרקר ויק" מקדיש גיא רולניק לפרשת פלד-גבעוני, שהסתיימה השבוע בהרשעה מהדהדת (אך לא מהדהדת דיה) של מפכ"ל המשטרה לשעבר רפי פלד. "מסכן רפי פלד", נפתח הטור, ובהמשך קובע רולניק כי "ההסתבכות שלו נראית בעיקר פתטית", בייחוד משום שלא הרוויח מהפרשה הפלילית כמעט דבר. "אז מדוע פלד הסתבך עם החבורה ההזויה הזאת? [...] פלד עזב את המשטרה ולאחר מכן את חברת החשמל בשנות ה-90, בעידן שבו הממשלה החלה לצאת משוק ההון, השוק החל להיפתח, יזמים חדשים נולדו והמשק נכנס למסלול של תחרות. דהיינו, פלד עזב את המגזר הציבורי למגזר העסקי כמה שנים לפני תחילת עידן הטייקונים השודדים הישראלים – לפני שקבוצה קטנה השתלטה על המוסדות הפיננסיים והמונופולים הפרטיים והחלה לנהל את המדינה. המפכ"לים, המנכ"לים ושאר הבכירים שעזבו את שירות המדינה בסוף שנות ה-90 לא היו צריכים להתבזות עם סוג היזמים שאליהם פלד חבר כדי למנף את הקשרים והתדמית הציבורית שלהם. הם הלכו לעבוד אצל הטייקונים – כדירקטורים, כיושבי-ראש או סתם כלוביסטים ומאכערים של הון-שלטון שמקבלים דמי ייעוץ עבור כל עסקה".

את טורו השבועי של סבר פלוצקר במוסף "ממון" פותח ראיון עם כלכלן אנונימי, "עובד במוסד ממלכתי מכובד", שהתקשר לפלוצקר לפתע פתאום כדי לשתף אותו בחרדותיו מפני "הדמגוגיה החדשה המחבלת, במפורש מחבלת, במנועי הצמיחה של הכלכלה", להלין כי "הקורבן של מתקפת גונבי האמת הוא החברה שבה אתה ואני חיים, החברה הישראלית", העסוקה ב"רחמים עצמיים" ו"קיטור קולני על מצבו האומלל של מי שרואה את עצמו כמעמד הביניים", וזאת בלי שיש "מחקר כלכלי אחד, נתון כלכלי אחד, סטטיסטיקה כלכלית אחת המאששים את הטיעון המופרך הזה". הדובר האלמוני – הארכני והמבולבל מכדי שיהיה בדיוני – קובע לבסוף כי "אין בדל של הוכחה לשחיקה כלכלית של מעמד הביניים בישראל". האסונות החברתיים הם אלו הנוגעים למעמד הנמוך ולהרחבת הפערים (החברתיים), הוא חותם.

חבל שמי שנחשב לפרשן כלכלי בכיר מצטט כלכלן אנונימי בהרחבה כזו, וחבל עוד יותר שהוא נותן לו מקום לפלוט קביעות מטופשות כמו זו שצוטטה לעיל (ראו, לדוגמה, על השחיקה במעמד הביניים על-פי בנק ישראל), אולם מקומם ממש שפלוצקר אינו מספק את הקשר הנדרש בין ה"אסון החברתי" של הרחבת הפערים לבין שחיקת מעמד הביניים. כי מה היא הרחבת הפערים אם לא היעלמותו הממשית של מעמד ביניים, שיותר ויותר מחבריו הופכים לבני המעמד הנמוך.

בהמשך מצטט הפרשן הכלכלי הבכיר של "ידיעות" כלכלן לא אנונימי, ד"ר אבי שמחון, יועצו לשעבר של שר האוצר יובל שטייניץ. "יש כאן איזו טעות בסיסית", אומר לו שמחון ביחס לחשש מהקיצוץ המסיבי בתקציב הממשלה בשנה הבאה. לפי שמחון, הקיצוץ נדרש רק בשל התוספות התקציביות מעבר ליעד הגירעון, שלהן התחייבה הממשלה בשנה החולפת ("הרבה החלטות קטנות כביכול הצטרפו בסוף לחריגה הגדולה"), ולכן, על-פי ההיגיון של שמחון, שד הקיצוץ לא יהיה נורא כל-כך משום שיידרשו רק קיצוצים ב"תוספות". "לא בור לפנינו, אלא רק גבעה נמוכה יותר", מפרש פלוצקר את דבריו.

עוד עניינים

אלדד בק מדווח ב"7 ימים" של "ידיעות אחרונות" כי ארגון חיזבאללה, הסובל מהתכווצות הסיוע האיראני, החל לשתף פעולה עם קרטלי סמים מקסיקאיים.

"מניית אי.די.בי צנחה אתמול ב-11%- אל שוויה הנמוך ביותר מאז 1995", מדווחת כותרת סקירת המסחר השבועית בבורסה של ערן אזרן ב"מרקר ויק".

סימנייה

"ארגז החול של דני" היא הכותרת הראשית של מוסף "הארץ", המפנה לכתבת תחקיר של רויטל חובל על נכסי הנדל"ן של דני דנקנר ומשפחתו. "זהו ביתו הלא-חוקי של איש העסקים דני דנקנר בקיבוץ נווה-ים ליד עתלית, לא רחוק מהאחוזה הלא-חוקית של משפחתו", נכתב מעל לתמונת הבית, המוגשת דרך פילטר כחלחל לא מוצלח כל-כך. "הבית הזה נמצא בכפר נופש לא-חוקי, שאמור ליהרס עכשיו. אבל אל דאגה, אחרי שייהרסו המבנים, הקיבוץ צפוי להעביר לדנקנר ולשותפיו מגרשים רבים. איפה? לא רחוק מהים כמובן".

ב"מוספשבת" של "מעריב" חוזר אביעד פוהורילס לאבי לוי משוק התקווה, שהנהיג את המתקפה על אמנון ליפקין-שחק כשזה בא לבקר שם במסגרת קמפיין הבחירות של 1999.

ענייני תקשורת

"אני חושבת שהביקורות איבדו מכוחן", אומרת הסופרת עינת יקיר על הנושא "ביקורות ספרים", במסגרת שאלון זהה המוגש לסופרים במוסף "שבת" של "מקור ראשון". "זה קשור גם בהן וגם במרחב. המרחב בולע כל אמירה ומרדד אותה. תופעת הטוקבקים למשל השטיחה את המעמד המשמעותי של המלה הכתובה היוצאת ברגע נתון ומבקשת שיהיה לה משקל. שום דבר לא צובר יותר נפח, ואפשר ברגע להפילו בביזוי. נשאלת גם השאלה מה תפקיד הביקורת במרחב שיפוטי שפועל על-פי אמות מידה שונות בעליל. מה קורה כשההון הסימבולי הופך להון כלכלי? ויותר גרוע – מה קורה כאשר גם, מנגד, ההון הסימבולי של הביקורת מתחיל לדבר במונחי ההון הכלכלי בלי להיות מודע לזה [...] אני חושבת שהביקורת סובלת ממידה לא מעטה של רדידות, שיממון ושמרנות דכאנית וחנפה. אין לה יותר אופק רדיקלי כשהיה לה. לכן ברובה היא גם לא מעניינת אותי". הספר הראשון ברשימת הספרים שקראה באחרונה הוא "אחות שמש" של דרור בורשטיין.

הספר הראשון שמונה בורשטיין ברשימת הספרים שקרא באחרונה הוא "ימי חול" של עינת יקיר ("שיוצר מעין הייררכיה של חמלה ודאגה"). על ביקורת ספרים אומר בורשטיין, עיתונאי ומבקר בעברו: "יש בישראל מבקרים יסודיים ומשכילים בלי ספק, אבל חסרים המבקרים הרגישים יותר, אלו שאולי לא קראו 'הכל' ולא בקיאים בתיאוריה של הספרות והתרבות, אבל יודעים לזהות תנודות קלות של משפט ושל מבנה ספרותי, ובעיקר שיודעים לקרוא פרוזה לא רק כשיקוף של מציאות כלשהי, אלא כאמנות של מלה ושל תחביר. לצערי רוב המשוררים שיכולים היו לכתוב ביקורת כזו ויתרו על המלאכה המלוכלכת. אני יכול להבין אותם, ובכל זאת מצטער על כך".

מדור הטלוויזיה של ליאת אלקיים ב"גלריה" של "הארץ" עוסק השבוע בפורנו ישראלי. הטור אינו עוסק, וממילא אינו מגלה, תנודות קלות של צילום או מבנה קולנועי, אבל מכיל סקופ: הבמאי החתום על הסרט "שדרות צבע כחול" "הוא לא אחר מאשר 'מיכאל אנקה'".

קוונטין טרנטינו, ככל הידוע, הוא אוהד שרוף של חשיש. שער "7 לילות" בכיכובו הוא הדגמה גרפית לניסיון להעביר מידע טקסטואלי תוך כדי הורדת ראשים. פרשנים פסיכדליים יראו בו אולי הדהוד למתח ששורר במוסף בין שתי הגישות העיתונאיות שמסמנים עדי גולד, החתום על הכתבה המקבלת את תמונת השער, ורז שכניק, המקבל את הקרדיט הבולט יותר על השער.

היום, בכל אופן, מגיש שכניק כתבה מעניינת, הנראית כחורגת מרצף הראיונות עם כוכב הבידור התורן וכתבות החיסול שבהן הוא מתמחה. מי שמעוניין יכול להוסיף גם אותה לרשימת הפרסומים ב"ידיעות אחרונות" התוקפים את זכיינית ערוץ 2 קשת (אם לא יפריע לו שביקורת דומה מוטחת גם ברשת). הכתבה מציגה את עלויות השכר ועלויות ההפקה של כוכבים ותוכניות טלוויזיה בערוץ 2. מסקנתו של שכניק היא כי הזכייניות מתנהלות ב"חוסר היגיון כלכלי". למקרא הסיכום הקצר שהוא מצרף לפיפ-שואו המספרים, אפשר להסכים איתו.

כמו שמסכים אמיר טייג, הכותב במוסף "מרקר ויק". טייג מציין כי מיד לאחר שהגיע לשיאו "משבר הטלוויזיה המסחרית" בהקלות של עשרות מיליונים עבור הזכייניות, התברר כי 2012 היתה שנת שיא מבחינת הרייטינג שקיבלו השידורים. "הפרדוקס שמאפיין את שוק הטלוויזיה נהפך כנראה לחלק מהחומר התורשתי שלו", הוא כותב. "הזכיינים אינם מוכוונים להכנסות או לרווחיות, אלא לרייטינג, לחשיפה ולהשפעה".

למנויי "מעריב" מצורפים היום לעיתון המוספים "את" ו"'מעריב' לילדים". "היי כולם", נכתב בפתיח בעמוד הראשון של הגיליון לילדים (32 עמודים), "כל שבוע 'מעריב' מגיע אליכם הביתה. אבא, אמא וכל המבוגרים קופצים עליו ומחלקים אותו לחלקים: אבא לוקח את החדשות, אמא את 'סופשבוע', ולכם נשאר רק לראות ולקנא. אז מעכשיו זה כבר לא המצב! החל מהשבוע, בכל יום שישי, גם אתם משתתפים בחגיגת הקריאה המשפחתית".

הפתיח מפנה ל"ראיון מיוחד" וכתבה על סרט מצויר שמגיע כעת לאקרנים. הראיון, עם "הבמאי האמנותי", שעליו חתומה חנה גולד, מתפרסם גם בעיתון הילדים של "מקור ראשון", "אותיות לילדים". ארגון העיתונאים שבמסגרתו מאוגדים עיתונאי "מעריב" טרם פעל, למיטב ידיעתי, להסדיר את תופעת הסינדיקציה, שב"מעריב" וב"מקור ראשון", הנמצאים בבעלות ועריכה משותפות, הפכה לנפוצה ביותר (וכנראה תקדימית ברמה הארצית). שוב למיטב ידיעתי, שני העיתונים אינם מציעים שום תמורה לעיתונאים עבור הפרסום הכפול.

את "את" עורכת שוב עפרה מזרחי, לאחר האפיזודה התמוהה שבמהלכה מונתה במקומה אביה בן-דוד, בתקופה שבה ערכו את העיתון ניר חפץ ושי גולדן. ב"את" לא מתפרסם פתיח, אבל יש הרבה תמונות של דוגמניות, כפי שהתרשמתי מדפדוף קצר.

"ידיעות חולון–בת-ים" יוצא השבוע בגליון כרומו מיוחד, לרגל סיכום "השנה שהיתה", כדבר הכותרת הראשית. העיצוב המקורי של עמוד השער הוא קולאז' של עמודי שער של המקומון שהתפרסמו במהלך השנה (שהיתה). מבחר כותרות ראשיות סלקטיבי: "זה נגמר בפיצוץ", "לא שמים קצוץ", "ים של בעיות", "רגל אחת בקבר", "אוי לאוזניים", "רועדים מפחד", "גונבים מתחת למצלמה", "צרת בלפור", והבחירה האישית שלי: "האזעקה הראשונה שלי".

בתחילת טורו האמור ב"מרקר ויק" כותב רולניק: "ב-2001 הזהרתי את פלד מהאנשים שאליהם התחבר, מהפירמידה הממונפת שהם בנו ומהאפשרות שיגמור כמו יובל רן". לצד העלאת הזכרונות מספר העורך המייסד על שורת פגישות שלו עם אישים שונים ועלומי שם, ויוצר רושם עז כאילו זמנו בידו.

המוסף "תרבות וספרות" של השבוע מוקדש לברונו שולץ, "אולי גדול הפרוזאיקונים של פולין המודרנית", שהותיר אחריו "רק שני קובצי סיפורים" לפני שנספה בשואה. עוד בגיליון, טקסט על המשורר הלאומי, חיים נחמן ביאליק.

ועוד קצת קלמן ליבסקינד, המקדיש את החלק החותם את טורו ב"מעריב" לנושא החביב עליו, פרשת הקרקעות של יואב גלנט, והפעם עם הספין, כדבריו, של אנשי יחסי-הציבור של האלוף, שהפיל "כמעט את כל העיתונאים בפח", ולפיו נוקה גלנט מהפרשה. "שעתיים אחרי הפרסומים הראשונים מיהר היועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, להוציא הודעת הבהרה. 'התשריט שאושר מתקן תשריט קודם שהתיימר לספח לחלקתו של גלנט חלק מהחלקה הציבורית שלידו. התשריט החדש תיקן עניין זה ומנע את אפשרות צירופו של השטח הציבורי לחלקת גלנט. לפיכך הצגת הדברים כאילו התשריט החדש הבהיר שלא היתה פלישה איננה נכונה'. יותר ברור מזה אין, נכון? כעבור יומיים פתחתי את 'ישראל היום' ודיפדפתי מיד לטורו של דן מרגלית. [...] בשנים האחרונות הוא מתרוצץ על המגרש, לבוש מדי משחק, ומתפקד בחלק מהאירועים שעל סדר יומנו כשחקן הרכב לכל דבר. [...] וכך, יומיים אחרי שהיועץ המשפטי לממשלה קבע את שקבע בעניינו של גלנט, פסק מרגלית בטורו את ההפך הגמור וסיפר לקוראיו שהוועדה המקומית קבעה 'כי גלנט לא השתלט כלל על קרקע ציבורית'. למשפט הזה אין ידיים ורגליים. שום ועדה לא קבעה שום דבר שמתקרב לזה. אבל למי שרואה את עצמו שחקן נשמה בקבוצה של גלנט זה כנראה לא ממש חשוב".

לרגל מלאות שנתיים לפטירתו של דב יודקובסקי, הוגה הנוסחה, אנחנו מגישים כאן את המסה של רן אדליסט על "ידיעות אחרונות", משפחת מוזס, יודקובסקי ו"מעריב", שהתפרסמה ב-1983 ב"מוניטין", בשנים שבהן עיתונאי היה יכול לראיין את בכירי "ידיעות" בלי להיחשד בהאזנת סתר.