העבריין יעקב אלפרון נרצח שלשום באמצעות מכונית ממולכדת, בלב רחוב תל-אביבי. נהג מכונית סמוכה וילד מבית-ספר הנמצא בקרבת מקום נפצעו. מיד, ובמשך יממות אחר-כך, כמו תקליט שבור, חזר הניגון התקשורתי שטוב היה אם נזנח. כמו אחרי כל אירוע פלילי מהשנים האחרונות שמעורב בו מי שהמשטרה מכנה "בן למשפחת פשע", הוקדשו עשרות עמודי עיתון, עשרות שעות פטפטת בטלוויזיה וברדיו, זמן מסך ואינצ'ים לרוב לפושעים, לנשותיהם, לעורכי-דינם ולכל השותפים האחרים לחיי העוול שלהם. התקשורת מסתערת על האירוע בסכינים שלופות; סכינים קהות לממרח חמאה על כריך של תה אחר-הצהריים, לא סכינים שנועדו לבתר ולחשוף את הזוועה האמיתית שמתחת לסדין הלבן.

אי-אפשר היה להתעלם מהסיקור של רצח אלפרון, לא מהיקפו ולא מאופיו. עוד דוגמה לכך שהסיקור של עולם הפלילים הישראלי, כך לפחות נדמה, אוסף אליו את הרעות החולות של כל תחומי הסיקור האחרים.

מהתחום הבטחוני הוא נוטל את ההיסמכות העיוורת על מקורות (העבריינים כדובר צה"ל) וההערצה הגלויה והסמויה את מושאי הסיקור (העבריינים כצה"ל. אל תאמר "בריונים", אמור "חיילים"). מתחום הבידור (המכונה "תרבות") חטף תחום הפלילים את הנטייה לטפל, למוגזם ולהמוני. מהסיקור הפוליטי אימץ את הסגנון הקולני, המנמיך, זה הרואה בעולם הממשי זירת משחק או ארנה של מירוץ סוסים. אל התחום הרכילותי הוא הצטרף בלגיטימציה שקיבלו שניהם, הרכילות והפלילים, לנדוד מהעמודים האחוריים היישר אל הכותרות הראשיות, ולמלא, כמו השבוע, המוני עמודי עיתון ושעות שידור; כאלו שבזמנים אחרים (שאולי אף פעם לא התקיימו מחוץ לעבר נוסטלגי מדומיין) הוקדשו לעניינים משמעותיים יותר.

כך ב"ידיעות אחרונות" מגייסים את הכתב שזה עתה פוטר, בוקי נאה, כדי שיסקר על פני שניים וחצי העמודים הראשונים של העיתון את הרצח בסגנונו הבוטה, הוולגרי (כלומר: הצבעוני, הסקסי), שבו הרוצחים הם "נסיכים" והרצח הוא "סיפור". "המתאגרף עם כובע הקסקט" מכנה אותו נאה, והגעגועים צפים ועולים. בערוץ 2 מקרינים תגובה חפוזה של ראש הממשלה לאירוע, תחת הכותרת "כבוד אחרון"; כך גם הכותרת הראשית ב-ynet: "עושים לו כבוד אחרון". כתבים פליליים מתגודדים סביב הרוצחים, הסחטנים, שוברי האצבעות ומכי הנשים הבאים להלוויית אלפרון כמסביב לידוענים מעולם הבידור. משחרים למוצא פיהם, מדברים בנימוס וביראה שאף פוליטיקאי אינו זוכה להם בתקשורת שלנו.

כתב המשטרה שרון גל מספר לסיון רהב-מאיר כי לא צילמו את ההלוויה משום ש"נסים אלפרון לא הרשה", וכשנסים (או אולי זלמן?) לא מרשה, אז העיתונאים מצייתים. המגישה הדעתנית מרימה גבה, מדוע ההתקפלות הזו? גל ממלמל משהו, מבין כי נתפס בקלקלתו. את הידיעות החדשותיות מעטרים טורים בסגנון צבי לידסקי, צווחניים, עסיסיים כבקבוק קטשופ שתוקפו פג לפני עשור, כאילו מדובר בהתרחשות בדיונית הנקראת בחדר ההמתנה של רופא שיניים.

"מתאגרף מוכשר, בעל טור במקומון, איש של כבוד, ג'נטלמן רגוע", מספידה כותרת המשנה על שער המוסף היומי של "ידיעות אחרונות". ב"מעריב" הוא "אגדת פשע", ודרור אלפרון, הנאשם בסדרת עבירות אלימות, הופך בכותרת על שער המוסף היומי של העיתון ל"נער מופנם ורגיש". הדקירות והאגרופים הם "כישורים". מעשי ההרג, האיומים, הבריונות – "עסקים". "מי ינהיג את עסקי המשפחה", מתעניינים כל הכתבים, הדנים בצורה מלומדת ב"מעמד" הנוכחי של "המשפחה".

הדס שטייף מתפעמת ב"ישראל היום" מדמותו של העבריין הצעיר: "די להביט בפניו של דרור אלפרון, בנו הבכור של יעקב אלפרון – הצנחן שבימים אלה יושב במעצר באשמת סחיטה – ולנחש מי ייטול לידיו את המושכות ויהיה מנהיג האלפרונים הבא. הפנים אותן פנים, וכך גם המבט. עיניים קרות חודרות. מחושב, מלמד שרב הנסתר על הגלוי". באחד הסיבובים הקודמים של חיסול עברייני לאור יום ברחוב הומה, שאגו כותבי הטורים כי דרוש מנהיג חזק. רפי גינת, אז עורך "ידיעות אחרונות", קרא על שער העיתון לרודי ג'וליאני ישראלי. אולי דרור אלפרון הוא האיש החזק שעיתונאים מסוג מסוים מחפשים: גם צנחן, גם מנהיג, גם מחושב.

הכתבים אינם לגמרי אטומים. הם מודעים לזוועתיות באופן שבו הם מסקרים את הזוועה. "היסטריה תקשורתית", כותב אבי אשכנזי ב"מעריב" בטור בעל כותרת של יום הזיכרון לחללי צה"ל: "סולק יעקב" (המודפס על לוגו – צבעוני, סקסי – מעוטר בנקבי כדורים). בטלוויזיה החינוכית בן כספית פותח את משדר האקטואליה "עושים סדר" בדיון בשאלה מדוע התקשורת מקדישה מקום כה נרחב לפושעים, ומיד אחר-כך פונה לראיין שוטר בדימוס ופרקליטה על הקורות בעולם התחתון (ומפטיר משהו על כך שהוא מודע לאירוניה שבדבר, בחינת נאה דורש, לא מחויב לקיים).

מי זוכר את נפתלי מגד, בן 19, משה מזרחי, בן 28, רחמים צרויה, בן 43, שנהרגו לפני חמש שנים בפיצוץ המטען שהיה מיועד לסוחר סמים. מי שמע על הקורות את 14 עוברי האורח שנפצעו בפיצוץ שחיסל עבריין בראשון-לציון לפני שנתיים. מי יודע את שמותיהם של ארבעת הפצועים שנפגעו השנה בנסיון החיסול של עבריין בנתניה (ב"ישראל היום" מקדישים מקום לקורבנות "פיגועים פליליים" קודמים: רבע עמוד. בעיתונים אחרים גם את זה לא). אבל כולם זוכרים את שמותיהם של צ'רלי אבוטבול, של עמיר מולנר, של זאב רוזנשטיין.

הבעיה אינה בזיכרון הפרטי שלנו, אלא באלו האמונים על עיצוב הזיכרון הציבורי. רק כשהנרצחת היתה אם צעירה ונאה שנורתה בלבה אל מול ילדיה הקטנים על חוף ים שלו, נחקק השם מרגריטה לאוטין, ולא זה של המרצחים. ומי יודע בכלל את שמותיהם של מאות ואלפי הקורבנות שנשארו בחיים, אלו שהאלפרונים ודומיהם "נהגו להגיע לביתם באמצע הלילה, לצעוק את שמותיהם בשכונה כדי לבייש אותם, לאיים על חייהם ועל חיי יקיריהם, ולבסוף להכות אותם עד כדי אובדן הכרה", כפי שנכתב בבוקסה קטנה, מוצנעת בפינת עמ' 11 ב"מעריב", פיסת דיווח זעירה בסופם של 11 העמודים שהוקדשו לפיאורם של בני משפחת אלפרון, ל"דרכו האחרונה", ליפחות של האלמנה הסנדקית.

נכון, הכותרת ב"24 שעות" של "ידיעות אחרונות" מציינת גם כי אלפרון היה "מעורב בגבייה באיומים, דמי חסות, עסקי הימורים, השתלטות על עסקים וקרקעות ומי שהחזיק במבט הכי מאיים בישראל". כזה הוא אלפרון, גם וגם. גם איש של כבוד וגם מעורב בגבייה באיומים. כאלו הם הפושעים הישראלים בעיניה של העיתונות הישראלית: גם וגם. גם מרתקים, וגם קרימינלים. אבל בעצם אין כאן שני פנים. הם מרתקים בעבריינותם, והעיתונאים נמשכים לאלימות ונפעמים מהכוחנות. זה ה"כבוד". זו הנסיכות. זו האגדה.

נכון, הסיקור הוא בחלקו ענייני, כזה המכיל עובדות ופרטים ופרטי פרטים, ולא רק סיפורי בדים וגרוטסקות בידוריות (כאילו חשוב אם הפצצה שפטרה אותנו מעונשו של הקרימינל הוטמנה בווינקר הימני או השמאלי). ובאשר לנפח המוגזם של הסיקור, ולעובדה כי הוא מוקדש כמעט בלעדית למרצחים ולא לקורבנותיהם, כאן יבוא מפלטם הקבוע של פושעי התרבות – התירוץ שלפיו זה מה שהציבור רוצה: אלו דפי העיתון שהקוראים מעוניינים לשלם בעדם, אלו דקות השידור שהם רוצים לצפות בהן ובפרסומות המשובצות בהן. בערב, בתוכנית האינפוטיינמנט של ערוץ 2, "מה קורה", נטען כי גם דפי האינטרנט שעסקו ברצח אלפרון היו אלו שזכו למספר התגובות הרב ביותר.

נכון, מדובר בחומרים המציתים את הדמיון, "סרט הוליוודי", כפי שחזרו וכתבו העיתונאים. באמת קשה להתאפק. אבל האם דחיית סיפוקים וריסון עצמי אינם "כישורים" שאמורים להירכש בילדות, ולא להיות מתורגלים על-ידי עיתונאים מבוגרים ועל גבם של הקוראים, הצופים והגולשים? ובכלל, האם אין תכונות אלו, של היגררות אחרי הרווח המהיר וסיפוק היצרים בכל מחיר, אמורות לאפיין את הפושעים, ולא את אלו המסקרים אותם?

מכל העוולות העיתונאיות האלה, המתורצות ואלו שאינן, המטרידה ביותר היא זאת המוסרית. הדרך שבה העיתונאים מאמצים את הנראטיב של העבריינים, מאדירים את דמותם, מטשטשים את הגבולות בין העולם הנורמטיבי ("הנורמלי", צריך להגיד, כפי שהעיר כאן יקי מנשנפרוינד) ובין זה המעוות, החולני, המושחת. עוד מעט יעשו ריאליטי עבריינים. בעצם, כבר עשו. יעקב אלפרון כיכב בו לצדה של דוגמנית, מנחת תוכנית לילדים.

לחלק ב' של המאמר

אל תגידו שלא אמרנו לכם | שוקי טאוסיג
טוני סופרנו, המאפיונר הבדיוני מסדרת הטלוויזיה "הסופרנוס", הוא הקלישאה המשומשת ביותר אצל כתבי הפלילים. כדאי להם לראות את הסדרה פעם נוספת. הם לא הבינו כלום