"הארץ" הוא תוצר עיתונאי מגובש למדי, ובכל זאת מוצא העיתון את עצמו במצבים שבהם הוא מוגדר לא רק על-ידי עצמו, אלא על-ידי הסביבה המשתנה שבתוכה הוא פועל. כך היה בתקופת מלחמת לבנון ובזמן האינתיפאדה, וכך היה בעבודת העיתון מול ממשלות ישראל. מיקומו של העיתון הוגדר על-ידי ממשלות שונות, לאו דווקא על-פי העמדות הפוליטיות שנקטו כותביו. בימי ממשלת יצחק רבין נתפס "הארץ" כעיתון עוין, אף שממשלה זו קלעה לעמדות רוב הכותבים יותר מכל ממשלה אחרת. לדעת אנשי רבין, "הארץ" החמיר בביקורתו על פעולות הממשלה וקימץ בכתיבה תומכת ובמחמאות.
ביקורתו של "הארץ" בנושאים כבדי משקל, כמו גירוש 400 פעילי החמאס או סוגיית מיסוי שוק ההון, התקבלה רע – וגרוע מזה התקבלה הגישה הביקורתית של העיתון בעניינים שאינם במרכז סדר היום. אפילו זוטות, כמו, נניח, המגהצת של פרס, נתפסו על-ידי המבוקרים בתדהמה ובתוכחה: "איך זה שעיתון שהוא כביכול בשר מבשרנו נועץ בנו שיניים בכל הזדמנות". מערכת "הארץ" נתפסה, על אף תמיכתה השיטתית במהלכי השלום, כמערכת בלתי אוהדת, צרת עין ולעתים עוינת.
העובדה ש"הארץ" פועל בשנה האחרונה מול ממשלת בנימין נתניהו וקואליציית הימין לא יצרה מצב שהוא זר לנו. התחושה הספונטנית, עם היוודע תוצאות הבחירות, היתה של חזרה למצב מוכר, שבו קיימת חפיפה בין התפקיד המובהק של עיתון כחושף ומבקר את השלטון המכהן, ובין העובדה שמחשבתם הפוליטית של רוב כותבי העיתון שונה בעליל מזו של השלטון החדש. אלא שקריאת המצב הזו התבררה די מהר כלא נכונה. באותם ימים לא תפסנו עד כמה השתנו פני הדברים.
הסימנים לאפשרות של מלחמת תרבות צצו זמן רב לפני בחירות 96', והיו גלויים לעין עוד בראשיתם. אבל רק עם נצחונו של נתניהו בבחירות וכינון ממשלת הימין-ש"ס-חרדים קיבלו הלכי הרוח כיוון פוליטי ברור ומאיים. נתניהו בנה את בסיס התמיכה שלו על מוקדי כוח חדשים, ומטבע הדברים שימש לבעלי-בריתו ראש חץ במערכה על שינוי הצביון השלטוני של מדינת ישראל וחלוקה מחדש של משאבי השליטה במערכות הנהגת המדינה.
איור: עדי רווה
בשנה האחרונה סומנו בבירור היעדים לכיבוש. לכל היעדים מכנה משותף אחד – כולם מוקדי כוח מסורתיים של האליטות בישראל; האליטות השלטוניות, האקדמיות, המשפטיות, התרבותיות והכלכליות. בניגוד בולט למהפכי שלטון קודמים, שבהם השתנתה ההנהגה המדינית אבל עמודי התווך החברתיים נותרו בעינם, הרושם הוא שהפעם זהו ניסיון להפיכה חברתית של ממש. לא מדובר כאן בהעברת שלטון "רגילה" בין שמאל לימין – מעבודה לליכוד – או למהפך שלטוני נוסח נצחון הלייבור בבריטניה, אלא בניסיון לבצע תפנית מהותית בהוויה הישראלית, או לתת ביטוי שלטוני לתפנית שכבר התחוללה בחברה. חיסול האליטות מסתמן כמטרה ראשונית ספונטנית על-ידי כל הגורמים שחשו עצמם מדוכאים, מקופחים או מנושלים מיכולת השפעה שלטונית: בעיקר מדובר כאן בספרדים הדתיים נוסח ש"ס, בדתיים הלאומיים ובחרדים. עם כל השוני ביניהם, כולם שואפים למהפכה חברתית, מלווה במהפכת תרבות שמגמותיה פונדמנטליסטיות.
"הארץ", כעיתון שרואה את עצמו בהגדרה כמכוון לאליטות, מצא את עצמו בקו הקדמי, בין המותקפים הראשונים. זאת, למרות שבגישתו המערכתית הכיר העיתון בנצחונו של נתניהו בבחירות ואף נתן ברכת דרך זהירה לו עצמו ולאנשיו. הראיות לכך מצויות בארכיון "הארץ", והן זמינות לכל המעוניין.
כך נפתח המאמר הראשי של "הארץ" ב-2 ביוני 96': "בנימין נתניהו הוא ראש הממשלה הבא של ישראל. רוב של כשלושים אלף קולות העניק לו סמכות שלטונית רבת עוצמה לא רק על הבוחרים אשר רצו בו, אלא גם על מתנגדיו. הוא ראוי למיטב האיחולים, הצלחתו תהיה הצלחת הכלל".
אפילו מינויים שנראו בעינינו בעייתיים, שלא לומר שגויים בעליל – כמו רוני בר-און ליועץ המשפטי לממשלה – התקבלו על-ידינו ללא עוררין. "הצלחתו של עו"ד בר-און בתפקיד היא חיונית לתועלת הציבור ולטובת השלטון הדמוקרטי", כך סיימנו את המאמר הראשי ביום מינויו, "ואין לנו אלא לקוות שאכן יצליח במעשיו".
הטענה ש"הארץ" לא קיבל את פסק-דינו של הבוחר, שהושמעה כלפינו לא אחת מצד אנשי השלטון החדש, היא טענה חסרת שחר ואין אלא לפרשה כחלק מהמתקפה השלטונית נגד מה שבעיניהם הוא חלק מאושיות "המשטר הישן".
"הארץ" נתפס לא רק כמבטא עמדות שמאליות בנושאי חוץ וביטחון, אלא גם כאויב האורתודוקסיה והסטטוס-קוו הדתי-פוליטי, ובזמן האחרון, ללא כל הצדקה, כאויב המזרחים. "הארץ" נתפס היום בקרב שכבות בציבור, שרובן לא נמנות עם קוראיו, כעיתון אליטיסטי ומתנשא, אשכנזי ושבע. "הארץ" נתפס לא רק כמכוון אל האליטות, אלא גם כאליטה בפני עצמה, בתוך התקשורת הסגורה והעוינת והשמאלנית, שמגינה על הסדר הישן.
קוראי "הארץ", כמו "הארץ" עצמו, נתפסים היום בצד המבוסס, השבע, רודף התענוגות, החילוני – ושמא הכופר. קוראי "הארץ" מזוהים עם אלה שבנו את המרקם החברתי-משקי-שלטוני ונהנים עכשיו מפירותיו: המפקד, המנהל ובעל-הבית. "הארץ" נתפס משום כך כעיתון המופקד על שמירת הקיים, וכך מתפרשת גם כתיבה בו בנושאים ציבוריים. מתן השירות לאליטות במובן האינטלקטואלי נתפס, לצערי, כמתן שירות אינטרסנטי.
השאיפה לשכלל את מערכות הסדר הציבורי נתפסת כניסיון לשמירת נכסי האליטות – כאילו שביתות אינן אלא מטרד שמפריע להן לתפקד בנחת. הכתיבה נגד שובתים בסכסוכי עבודה שונים יצרה ל"הארץ" דימוי של אויב העם, גם אם העם הוא עובדי חברת החשמל או רשות הנמלים, וגם אם "הארץ" חובר לאנשי משרד האוצר ולקשישים שמוטלים ללא טיפול במסדרונות בתי-החולים בימי שביתת הסגל הרפואי או המינהלי.
גרוע מזה: "הארץ" נתפס כשומר החותם של שלטון החוק, המזוהה עם מערכת החוק והמשפט, שעל-פי תפיסת ש"ס וסביבתה אינה אלא מערכת נוספת המגוננת על האליטות. "הארץ" נתפס אפוא על-ידי חלקי הציבור העומדים מאחורי אריה דרעי לא רק כיריב פוליטי, כי אם כאויב ממש.
אפשר לראות בכך מובן מאליו. קהל מצביעי ש"ס אינו חופף ולו במעט את קהל קוראי "הארץ", וכך גם הרוב המכריע של הציבור החרדי באשר הוא. אגב, דווקא הציבור המפד"לי הוותיק, כמו גם חלק מהגרעין האידיאולוגי של אנשי יש"ע, שומר אמונים ל"הארץ" – מהעדר חלופה ראויה ואולי משום שהוא עצמו מהווה מעין אליטה, גם אם דתית-לאומית. "הארץ" הוא יריב, או שמא אף אויב, מעצם היותו כזה ולא משום שיש כאן ויכוח פוליטי רציונלי בין בעלי דעות שונות. אפשר לטעון טענות רבות נגד התו הזה שמודבק ל"הארץ", אך ספק אם יימצא להן מאזין.
הנה למשל כמה ארגומנטים: כחלק ממאבקו על ערכי חירות הביטוי, נאבק "הארץ" על זכות המחאה של הימין הקיצוני והתייצב נגד היועץ המשפטי מיכאל בן-יאיר בכל מקרה שפרשנותו המחמירה בשאלת גבולות ההסתה סתמה פיות. "הארץ" התייצב באופן נמרץ נגד קוראיו ומנוייו (בעלי ההון), כאשר תבע למסות את שוק ההון מטעמים של שוויון חברתי, ותמך נמרצות ביצחק רבין כאשר ניסה לבצע זאת.
"הארץ" הוא אויבם של המונופולים והקרטלים ותומך מושבע בתחרות שתכליתה לשפר שירותים ולהוזיל מוצרים – מן הסתם לטובת הציבור כולו, ובוודאי למען החלשים שבו. "הארץ" הוא אויבם של שודדי הקופה הציבורית ושל כל אלה שמנצלים פרצות בניהול הציבורי כדי להיטיב עם עצמם ועם אנשיהם.
"הארץ" הוא העיתון היחיד שזכויות האדם, הפרט, המיעוט, החריג, הגר והזר הן נר לרגליו. כעיתון צונן ואנליטי סיפק "הארץ" נתונים וטבלאות על מצב הפער החברתי וסיפק בכך בסיס תמיכה עובדתי לפוליטיקאי "חברתי" כמו שלמה בן-עמי, ולא יאומן, אפילו לאריה דרעי עצמו במאבקו הנרגש כאביר המקופחים.
מי עוד, אם לא עיתון אליטיסטי וצונן, מספק נתונים על שיעור הנשאים בין עולי אתיופיה – מי אם לא "הארץ"? ולו במחיר אובדן הקורקטיות הפוליטית, ולמען הערך הלא-פופולרי המכונה "זכות הציבור לדעת", שהרי לא ברור בכלל מי הוא הציבור ומה הוא בכלל רוצה לדעת. ומי עוד אם לא "הארץ" מייחס משקל ליהדות העולם ומטפח את כיסויה העיתונאי של יהדות זו ומשמש במה לנציגיה? נכון, "הארץ" נאבק במיידי האבנים ברחוב בר-אילן ובשומרי הכשרות בבתי-הקולנוע, אבל מי יטיף לנו על שאיננו מספיק יהודים? מי יטיף לנו בענייני אמונה? הרי "הארץ" הוא הראשון לטעון שחופש האמונה הוא אחת החירויות הבסיסיות, אם לא הבסיסית שבכולן.
כאשר לא לוקחים בחשבון ישות אלוהית ש"הארץ" יכול להיתלות בה, מעמיד "הארץ" את בית-המשפט העליון ובית-הדין הגבוה לצדק כסמכות האנושית הגבוהה בחיי המדינה והציבור. אבל גם אז אין "הארץ" רואה בשופטי בג"ץ מועצת חכמים שכל אמירתם קודש – והעיתון אינו נמנע מלבקרם נמרצות, כאשר לדעת כותביו הם ראויים לכך.
והעיקר: "הארץ" אינו מקשה אחת. זהו עיתון עם קו מערכתי, אבל מדיניותו פלורליסטית ואיכותית. "הארץ" הוא במה לכל דעת מוצקה ולכל מחשבה מקורית ולכל עמדה המנוסחת היטב, גם אם אין היא כלל מקובלת על עורכיו. "הארץ" הוא עיתון השוחר את תרבות הוויכוח ומבקש להשביח את איכותה. אין אנו עוסקים באיזון כמותי בין דעות, נוסח כלי התקשורת הממלכתיים, אבל לדעתנו אין כל חולשה במתן ביטוי ליריב פוליטי ולמתחרה רעיוני, אלא להפך: אנו בטוחים בעצמנו וביכולתם של קוראינו להתמודד עם כל רעיון מעניין ולהעמידו במבחן של תפיסות עולמם.
▪ ▪ ▪
בלי לעסוק כרגע בנסיונות להצדיק את קיומנו, אני יכול לקבוע ש"הארץ" נתון היום במצב של דילמה מתמדת. הנסיבות יצרו מצב שבו העיתון נמצא במחויבות כפולה, ולעתים סותרת. האחת היא המחויבות לעיסוק העיתונאי עצמו, לערכים העיתונאיים הבסיסיים ולאתיקה העיתונאית הפנימית. ומצד אחר, "הארץ" הוא חייל – או שמא גנרל – במלחמת התרבות המתרחשת, והוא מצווה להגן על ערכים חברתיים שהוא דוגל בהם ועל קבוצות חברתיות משתנות – משתנות על-פי הנסיבות והעניין הנדון – שהוא מבקש ללחום את מלחמתן או לגונן עליהן.
אני מניח שהדילמה הזאת מלווה כל אחד מחברי מערכת "הארץ": הכתבים, התחקירנים, העורכים והמשכתבים. כל אחד מאיתנו, עורך או כתב, נמצא ברגע מסוים מול מסך המחשב, ברגע שהוא כמעט אינטימי, ובו מוטבעות אל המקלדת האישיות, ההשקפות, המיומנות המקצועית. הכותב מצרף משהו מעצמו אל המידע שקלט כדי להופכו לסיפור עיתונאי ראוי, והעורך מוסיף נופך משלו במחיקה, בשינוי או בניסוח הכותרת. מכאן ואילך זו יצירה של שניים. שני מפגשים רגעיים של כתב ועורך עם קובץ מחשב אחד הופכים ליצירה קולקטיבית – מקלידים, מוחקים, מעבירים הלאה. למחרת יקראו כולם ויגידו: כך כותב היום עיתון "הארץ".
אף שאנחנו מונים יותר ממאתיים חברים במערכת – רבים מאיתנו פועלים לבד, אפילו בבדידות – אנחנו נתפסים בציבור כישות אחת, מתואמת ומתוזמרת. הפילהרמונית רק מבצעת; אנחנו כותבים ומעבדים לפני שניגשים לביצוע.
הכותב רואה בדרך-כלל את עצמו, את עמיתיו למדור או את שכניו לעמוד. בעיני הקורא, בעיני המתחרה, בעיני נשוא הכתיבה – "הארץ" הוא דרקון אחד גדול ויורק אש. בין אם זו אש ידידותית או אש חורכת, אין חולקים על עוצמת הלהבה. אנחנו יודעים שהדרקון הזה עשוי מהרבה נמלים קטנות, ובעיקר מעבודת נמלים, ממאמץ סיזיפי, משאיפות ויצרים, מחיפוש מתמיד, מריסון ובחינה עצמית, ומעל כל אלה – מניסיון לגשר על הפערים הנצחיים בין הציפיות והתוצאה בפועל.
קל היה אילו יכולתי לבוא ולומר, "בואו נעשה סדר, נפריד בין ניוז לוויוז, נגדיר את החדשות כמוצר עיתונאי סינתטי ונניח לכותבי הדעות לממש את חירות המחשבה והביטוי". האמת היא שהפרדה כזאת היא מלאכותית, ובמובנים רבים בלתי אפשרית. כל התכונות האנושיות הדרושות לכתיבת חדשות או תחקירים או פרשנות לאירועים נדרשות לאדיטוריאליסט ולכותב המאמר הראשון: יושר והגינות, אומץ והעדר משוא פנים, ידע וסקרנות, דקדקנות בפרטים, מתן זכות תגובה ליריב ולנפגע. תרגמו את התכונות האלה לערכים חברתיים, ותגיעו לחברה פתוחה ואיכותית ומגוונת, לזכויות של פרט ולסמכויות של שלטון שפועל בשם קוד אתי אוניברסלי. בסך-הכל, פני העיתון שאנו רוצים לייצר אינם שונים מפני החברה שבה אנו רוצים לחיות.
במלים אחרות, הקורקטיות המקצועית של איש החדשות היא מפגן ערכי ברור. היפוכו של איש החדשות הקורקטי הוא איש החדשות שמגיש תוצר המוכפף לדעותיו בענייני השעה. זהו איש העבר האפל, ויש לקוות שלא יהיה גם איש העתיד. ימי האינדוקטרינציה של העיתונות המפלגתית או של עיתונות המדינה הולכים ומסתיימים, ותחתיהם צצים נבטים של עיתונות חופשית ופתוחה. איננו יכולים לנהל מאבק נגד "יתד נאמן" בכליו הוא. כלים אלה, של משטרת מחשבות, של חכמים או פוסקים שבמצוותם הכל נמדד, אינם מתאימים לעיתון מפותח בחברה פתוחה. עכשיו, כאשר בארצות ערב השכנות לנו הולכים ומתפתחים עיתונים מודרניים ושואפי עצמאות, עלולים כלי התעמולה של זרמים פונדמנטליסטיים דוברי עברית למצוא עצמם בודדים באזור כולו.
אני רוצה לסיום להזכיר כאן דילמה אחת, שבעיני ממחישה, יותר מכל, את הניגוד שעלול להיווצר בין הקורקטיות העיתונאית ובין השאיפות הטבעיות של עיתון לקחת חלק נכון במעשה החברתי. אני קורא לה "מבחן רבינוביץ'".
בראשית ינואר 1993 עמד איתמר רבינוביץ' בראש משלחת ישראל לשיחות עם סוריה, והוכרז כמועמד לשמש שגריר בוושינגטון. מועמדותו של רבינוביץ' תאמה את שאיפות "הארץ" לקידום תהליך השלום. נדמה היה שרבינוביץ', בכוח אישיותו, ידענותו והיותו מקובל על הסורים, יכול להיות המינוי שיצעיד את ישראל אל שלום ישראלי-סורי. אני מזכיר שמדובר בתקופה שלפני אוסלו, בעיצומם של ימי משבר מגורשי החמאס.
ב-5 בינואר דיווח לי דן מרגלית שיש לו סיפור בלעדי על כך שאיתמר רבינוביץ' לא דיווח למס-הכנסה בישראל על הכנסותיו משכר מרצים ושכר סופרים בארה"ב, כשהיה שם בשנת שבתון. לא היה לי ספק במהימנות המידע. יתרה מזאת, שוחחתי עם רבינוביץ' והוא עצמו אישר את נכונות הדברים. ברור היה מעבר לכל ספק שפרסום העניין עלול לפגוע במינויו כשגריר, ואולי אף לחסל את סיכוייו לשמש בשירות המדינה בכלל. במלים אחרות, פרסום הידיעה עלול היה לפגוע פגיעה ממשית בתהליך השלום.
למרות זאת, לא היה לי ספק לרגע קל אחד שאין ביכולתנו לעכב או למנוע פרסום – והידיעה אכן פורסמה מיד, בשלמותה, ללא שום התלבטות. הדבר הביא כצפוי לתגובות ערניות בציבור, וח"כ גונן שגב עתר לבג"ץ נגד המינוי. מרגע הפרסום נדרשה המערכת לדילמה האמיתית: האם צריך "הארץ" עצמו לדרוש את הסרת מועמדותו של רבינוביץ' לשגריר.
קיימנו על כך בישיבות המערכת לפחות שני דיונים קשים, מביכים בגילוי הלב שבהם. הדילמה נחשפה בהם במלוא חומרתה: מה עדיף? שלום או סדר ציבורי? בסופו של דבר לא תבענו את הדחתו והחלטנו להמתין להחלטת בג"ץ בעניין.
סופה של הפרשה ידוע. הפרקליטות השיבה שאין במעשיו של רבינוביץ' כדי לפסול אותו מלהתמנות כשגריר, ועוד באותו חודש בג"ץ דחה את העתירה והממשלה אישרה מחדש את המינוי. רבינוביץ' יצא לארה"ב.
הפרשה נסגרה מבחינתנו ונמוגה בארכיונים. לפחות לא נדרשנו להתמודד עם מצב שבו בג"ץ ייענה לעותרים ויפסול את המינוי. אילו נוצר מצב כזה, היתה הדילמה של מערכת "הארץ" מגיעה לשיאה: האם לקבל את עמדת בג"ץ ולהודות בטעותנו, או שמא להתייצב נגד פסילת המינוי תוך ביקורת על ההחלטה השיפוטית?
גם אם הדילמה הערכית לא הגיעה במקרה זה למצויה, היא נותרה בתודעתי כמבחן מתמיד לעמדות העיתון וליכולתו להחליט החלטות ענייניות, גם נגד ענייניו ואמונותיו. עד היום אינני שקט ואינני בטוח שנהגנו נכון מבחינה אדיטוריאלית כשלא ביקשנו למנוע את צאתו. אלף פעמים שאלתי את עצמי מה היינו כותבים אילו מעלים המס והשגריר המיועד היה מישהו כמו יוסי בן-אהרן, למשל. האם היינו נוקטים אותה גישה מקלה ובוחרים בפרשנות המצטמצמת?
כאשר עסקנו ביעקב נאמן, בצחי הנגבי, ברוני בר-און ובנתניהו עצמו – ואני מניח שגם כשנידרש לכך בעתיד – מבחן רבינוביץ' עמד ויעמוד תמיד לנגד עיני. אני מציע לכם אותו כאן בחינם. הפעילו את מבחן רבינוביץ' על עצמכם, בכל תחום שבו אתם עוסקים. אני בטוח שמי שיעמוד בהצלחה במבחן הזה, יפעל נכון בכל דילמה עיתונאית שתיקרה על דרכו.
דברים שאמר עורך "הארץ" בכינוס השנתי של מערכת העיתון, ב-23 במאי 1997
גיליון 9, יוני 1997