הדיונים הסוערים אודות הפטריוטיות הלא-מספקת לכאורה של עיתונאים דוגמת רזי ברקאי או יהודה יערי (הצעה דחופה לסדר: יחויבו עיתונאים בנשיפות תקופתיות אל תוך הפטריוטמטר, או שמא הציונוגרף) העלתה בזיכרוני את סולם הערכים הציוני של עיתונאי אחד, הרבה פחות ידוע, שהכרתי מקרוב.
הציונות של אבא שלי, נחמיה מאיירס (1930-2009), נולדה במקרה. הדימוי הזוהר, הנוכחי של יהדות ארה"ב משכיח את העובדה שלא כל היהודים האמריקאים היו (או הינם) רופאים, עורכי-דין, או במאי קולנוע מצליחים. סבתי וסבי, שלא סיימו תיכון, עבדו שניהם בדואר. הם גידלו את אבי ואת אחיו בשכונת מעמד בינוני-נמוך בלוס-אנג'לס, שהתמלאה בשנות המשבר הכלכלי הגדול בפליטים עניים הרבה יותר, שנמלטו מסופות האבק באוקלהומה ובארקנסו.
סבי ברח מן הבית בגיל 17, התנדב למארינס ונפצע במלחמת העולם הראשונה. הוא תפס את עצמו בראש ובראשונה כאמריקאי גאה, וכך גם גידל את אבי ואת אחיו הצעיר. וכך, החינוך הציוני של אבי ושל אחיו התחיל בשל אילוצים כלכליים. בבית לא היה מספיק כסף, והקייטנה של "הבונים", תנועת הנוער הציונית, היתה האופציה הזולה ביותר בחופשת הקיץ. רק אחר כך הגיעו מלחמת העולם השניה והמאבק על הקמת המדינה, ואבא שלי הפך לציוני מושבע.
ב-1951 קטע אבי את לימודיו באוניברסיטת UCLA והפליג לישראל עם חברי גרעין נח"ל שלו, כולם בוגרי "הבונים". הזדמן לי לבקר בשנים האחרונות ב-UCLA, ובעת ששוטטתי בין המדשאות המטופחות של הקמפוס הקליפורני ההחלטה להגר משם לקיבוץ אורים שבנגב, שהיה ב-1951 לא הרבה יותר ממקבץ צריפים בלב שממה מדברית, נראתה, איך לומר, לא לגמרי שפויה.
סיפורים של עולים לישראל, גם כשהמניעים ציוניים לעילא, תמיד מורכבים יותר משנדמה במבט ראשון. במקרים רבים יש עניינים לא פתורים עם ההורים, תחושה של מחנק או תסכול, ורצון להתחיל הכל מחדש, שהוא הרבה יותר הורמונלי מאשר אידאולוגי. יותר מכך, ב-1951 היה אבא שלי איש צעיר, משכיל יחסית, שאינו צריך לפרנס משפחה ובעל הון סמלי (שליטה באנגלית) בעל ערך רב במדינה הצעירה. סיכויי ההצלחה שלו בישראל היו גדולים.
על אף כל זאת, בעיניי, המחשבה על העקירה בתחילת שנות ה-50 מקליפורניה לקיבוץ אורים היא כמעט בלתי נתפסת. ואמנם, זמן קצר לאחר עליית הגרעין של אבי לישראל, כמחצית מבנות ובני הגרעין, כולם ציונים נלהבים ומסורים, מצאו את דרכם בחזרה ללוס-אנג'לס, מיניאפוליס וניו-יורק.
אבל אבא שלי נשאר. הוא התגאה מאוד בקריירה הקיבוצית שלו כרועה צאן (שמעון פרס, מאחוריך!), אבל כמו שידע להעיד ביושר, לא ממש הצטיין בעבודה החקלאית. הוא היה חבר קיבוץ אורים עד 1958, ואז עבר לירושלים והיה - עד ליום מותו - לחלק מן המערך הענף של דוברים ישירים ועקיפים של המפעל הציוני, עם הפנים ליצוא. כך בלשכת העיתונות הממשלתית וכך בקריירה בת 32 שנים כראש מחלקת יחסי הציבור של מכון וייצמן למדע ברחובות.
לפני כשלוש שנים, במהלך השבעה על אמי, אדירה מאיירס, עברנו על אלבומי הצילומים המשפחתיים. ושם, בין צילומי פיקניק ביער חולדה לשבתות על חוף פלמחים התגלה אבי הצעיר מלווה את ביקוריהם של קירק דגלאס, אליוט גולד ושאר סלבריטאים, פוליטיקאים ושגרירים בינות למעבדות של מכון וייצמן. כי זה מה שהמדינה נזקקה לו באותן שנים (והיא תמיד נזקקת לו), וזה מה שאבא שלי סיפק בהתכוונות מלאה: חזון נטול רבב של חברת מופת מתקדמת, מדענים בחלוקי מעבדה לבנים שוקדים על מבחנות והגניוס היהודי המפריח את השממה ונלחם בסרטן (אבא שלי נהג לציין בהומור יבש, כי לפחות לדידה של מחלקת יחסי הציבור של מכון וייצמן על המדענים להדביר את הסרטן לחלוטין פעמיים בשנה, כל שנה).
אבא עם קירק דגלאס (צילום: אלבום משפחתי)
אני מציין את הפן הדוברותי (יח"צני?) בקריירה התקשורתית של אבי משום שבעיניו לא היתה כל סתירה בין עיסוקיו כדובר וכעיתונאי. מובן שנושאי הלפיד של המקצוענות העיתונאית יתגרדו באי-נוחות לנוכח טשטוש הגבולות המובהק הזה. יתר על כן, טיבו המדויק של החיבור של אבא שלי לבין המפעל הציוני התחוור לי עם פטירתו של חבר אחר במשפחתי המורחבת. לפני כשלוש וחצי שנים הלך לעולמו אורי עופל, אביה של גיסתי, שעלה לישראל כמו אבי ב-1951. אלא שאורי הגיע מעיראק ומהר מאוד נקלט בממלכת הסוד הבטחונית, שבה ניהל קריירה מפוארת ועלומה עד צאתו לגמלאות.
ההספדים בלווייתו, שחלקם היו משעשעים מאוד, חשפו טפח מיכולותיו הבינאישיות של אורי כמפעיל סוכנים ומלקט מידע. במהלך אותה הלוויה התבהר לי הקשר הסימביוטי שבין העסקאות שעשו אורי ואבא שלי עם המדינה (ארי שביט היה כותב, כמובן, "הממלכה"): אבי דברר באנגלית רהוטה את החזון הבוהק של הקדמה המערבית בלב הלבנט, בעוד שאורי היה השותף השתקן (נכון יותר, השותף דובר הערבית) של אחורי הקלעים. זה שבלעדיו אי אפשר להמשיך ולנהל את הצגה על הבמה.
מעבר לעבודתו במכון וייצמן טיפח אבא שלי קריירה ארוכת ימים כבעל טור שבועי בעיתונים יהודים רבים בעולם דובר-האנגלית. במשך יותר מ-50 שנה דיווח אבא שלי מן הבית ברחוב שפינוזה 21 ברחובות ליהודי סן פרנסיסקו, ניו יורק ומלבורן אודות המלחמות והסכמי השלום, הפיחותים והקואליציות, הזכיות באירוויזיון וההפסדים בכדורגל. קול רחובות לגולה הדוויה, או לפחות הסקרנית.
אבי השאיר אחריו יותר מ-3,000 טורים וכתבות שהיקרים ביותר ללב שבהם מחברים בין סיפורי המשפחה לבין המציאות הישראלית שמעבר לה: דיווח מ-1976 על העלאה של 15% בדמי הכיס של ילדי משפחת מאיירס, לאור הזינוק באינפלציה וההתייקרות האחרונה באינדקס-הפלאפל שעל פיו חושבו ההקצבות, תגובתו של אחי בן ה-10 למעצרו של אריק איינשטיין בגין שימוש בסמים, חייה של אחותי עם ילדיה בקרית שמונה בצל הקטיושות, וגם הפנינה הזאת מיום הזיכרון לשואה ולגבורה, 1975:
אורן, בני בן ה-6, נמלט ממקלט הטלוויזיה מהר ככל האפשר, בכדי לחמוק מצפיה בלכידתה של אנה פרנק על ידי הנאצים. הוא שמע את הדפיקות על דלת המחבוא באמסטרדם וזה הספיק לו. הוא הצליח להימלט בזמן, מה שלמרבה הצער לא היה נכון לגבי אנה פרנק... כל אותו אחר הצהריים הוא צפה בטלוויזיה בתכניות שעסקו בשואה, ובהן סצנות של רכבות מוות ומחנות ריכוז, קצינים נאצים עולזים וילדים יהודים גוועים מרעב. מוקדם יותר באותו היום, הוא שמע ממורתו בבית הספר סיפורים דומים אודות שנות הרצח באירופה... וכך, שאלתי את עצמי השנה, כשם שאני תוהה בכל שנה, האם נכון לחשוף את ילדי ישראל למסכת האיומה הזאת של זוועות בכל שנה, ביום שואה. האם הצרות הנוכחיות של ישראל אינן מספיקות? האם באמת חייבים להזכיר להם, שוב ושוב, את תאי הגזים?".
לא ברור אם אבא שלי חזה כבר אז את עתידי כחוקר של שידורי הטלוויזיה ביום השואה, אבל מה שבטוח הוא שהתשובות שאבי סיפק בסוף הטור לשאלות הנוקבות שהעלה בתחילתו התיישבו עם עיקרי האמונה שליוו אותו לכל אורך חייו הבוגרים: ייתכן מאוד שצריך לחשוב מחדש אודות האופן הפלסטי-מדי שבו מלמדים את ילדי ישראל אודות השואה. יחד עם זאת (בסוג כזה של טיעון תמיד הופיע "יחד עם זאת"), אנחנו חייבים להנחיל את מורשת השואה לילדינו כדי שידעו בשם מה ועל מה הוקמה מדינת ישראל.
האופן שבו עיתונאים וחוקרים ישראלים ובכללם הח"מ מספרים את ההיסטוריה של העיתונות בישראל המוקדמת מתווה לעיתים קרובת מדי קו ליניארי פשטני: בעשורים הראשונים לקיום המדינה, מילאו מרבית העיתונאים הישראלים בחדווה את תפקידם כמשת"פים מגויסים, לפחות בכל מה שנתפס, ולו באופן קלוש ביותר, כקשור לביטחון הלאומי. או-אז הגיעו בג"צ/אורי אבנרי/מלחמת יום כיפור/השפעת העיתונות האמריקנית ופקחו את עיניהם של העיתונאים הישראלים ש"הבינו" לפתע, או בהדרגה, את מה שנסתר מעיניהם כל השנים - עיתונות חוקרת וביקורתית חיונית לשיח הדמוקרטי.
קשה לחמוק מן העונג הטמון בסיפור הנרטיב באופן הזה, ויש גם שיאים צפויים מראש: כך לדוגמה בעת שאני מספר בכיתה אודות ועדת העורכים שהוקמה במקור ב-1942 בכדי לתאם את פעולתם של כלי התקשורת העבריים מול שלטונות המנדט, אך הוסיפה לפעול לאחר קום המדינה כמנגנון של צנזורה עצמית. כשהסטודנטים שומעים לראשונה על קיומה של הוועדה הם מגיבים בתימהון. ואז גם מגיעה הפואנטה המשעשעת (מתוך מאמרו המרתק של צבי לביא אודות ועדת העורכים, "קשר", 1987): בין הנושאים שעורכי כלי התקשורת החברים בוועדה התבקשו לצנזר היה ה"גילוי" כי סטודנטים באוניברסיטה העברית – שומו שמיים (וגיחי-גיחי) – משתמשים ב"סמים משכרים"! כאן צריך להמתין רגע עד שהצחוקים בכיתה ישככו. אין אפס.
אבא ואני (צילום: אלבום משפחתי)
אבל מה אומר הנרטיב חביב-הקהל הזה על העיתונאי המגויס הפרטי שלי, מרחוב שפינוזה 21? מה בעצם טוענת הקריאה הביקורתית-בדיעבד הזאת ביחס לאיש החכם והטוב שמקשי מכונת הכתיבה הרועמת שלו ניגנו את שיר הערש של ילדותי, ולפעמים הם עדיין נוקשים בחלומותיי? אבא שלי לא הסתיר את פרטי "הפרשה" ולא צנזר את עצמו גם לאחר שגילה איך באמת נהרגו המחבלים מקו 300. הוא לא עשה זאת משום שלא ידע את הדברים הללו, ולא היה, מה שנקרא, "עיתונאי בכיר". אבל אני בטוח שבמידה והיה שומע – וזה כבר יותר הגיוני – אודות הסטודנטים מעשני הגראס מן באוניברסיטה העברית, הוא היה נענה ברצון לבקשה וגונז את המידע.
ואם כך, מה כל זה אומר על המחויבות המקצועית שלו ועל סדר העדיפויות שהדריך את עבודתו העיתונאית? ההנחה שהעיתונאים הנאמנים (מדי?) לאתוס הציוני היו כולם אווילים סומים בעלטה, או לחילופין שכירי עט מתחסדים וציניים מתעלמת מן המורכבות של החיים בישראל ומן האופן שבו עבודה עיתונאית מעוגנת תמיד בסביבה התרבותית שבתוכה היא מתקיימת (מסתבר שעניין ה"יחד עם זאת" עובר בתורשה). ועדיין, מפתה כל כך לספר את הסיפור הפשוט.
אבא שלי התחבט פעמים רבות בשאלות האלו. התשובות שלו לא תמיד היו לרוחי, אבל מדוע שיהיו? אני נולדתי אל תוך המציאות שהוא סייע ליצור ולשווק לעולם. עבורו, המפעל הציוני היה עניין אישי לגמרי. ומשום כך, מן הראוי שנעניק לו את זכות המילה האחרונה: ב-2008 חגג אבי עם חבריו 60 שנה להשתתפותם בסמינר המדריכים של תנועת "הבונים" בניו-יורק. במהלך הלימודים בסמינר הוכרזה הקמת המדינה והחניכים הנלהבים רקדו הורה ב"טיימס סקוור". לרגל פגישת המחזור, כתב אבי את אחד מן הטורים האחרונים שפרסם בחייו. כך זה מתחיל:
כעת, כשאנו מתקרבים לסיום חיינו, אני נזכר בסרט המקסים מ-1998 'דלתות נעות' ('Sliding Doors' בכיכוב גווינת פאלטרו. תורגם לעברית כ'דלתות מסתובבות') שבו חייה של אשה אחת מושפעים באופן דרמטי על ידי השאלה האם היא תיכנס לקרון זה או אחר של הרכבת התחתית. במקרה שלנו, אני שואל את עצמי מה היה קורה אלמלא היינו עוברים בדלת הכניסה של הסמינר היהודי למורים בניו-יורק באביב 1948, שבו השתתפנו בתוכנית להכשרת מדריכים של תנועת 'הבונים'. מה היה קורה, אם בדומה למרבית חברינו לספסל הלימודים בבית הספר היינו בוחרים בדלת הכניסה של אחת מן האוניברסיטאות האמריקניות, ולאחר מכן ממשיכים בקריירה קונבנציונאלית בשוק העבודה האמריקני?".
בהמשך, כתב אבי אודות העלייה, קשיי הקליטה והחיים בישראל ב-60 השנים האחרונות. וכך זה מסתיים:
כיום, אנו ניצבים בפני ישראל שונה מאוד מ'גן העדן הסוציאליסטי' שעליו חלמנו. הדגלים האדומים שהנפנו העלו אבק ממזמן, ולאחר ששרדנו חצי-תריסר מלחמות גם תקוות השלום שלנו נראות רחוקות מתמיד. ועדיין, זכינו להיות שותפים בבנייתו של הנס ששמו מדינת ישראל. השארנו את חותמנו הצנוע בדברי הימים, מה שלבטח לא היינו זוכים לעשות אם היינו הופכים לפרופסורים בהרווארד, אוניברסיטת קליפורניה או כל מוסד אחר".כעת אנו ניצבים, שוב, בפני דלתות נעות. אלא שהפעם נכדינו הם שיחליטו באילו מן הדלתות לבחור".