יום הכיפורים הוא יום של חשבון נפש. מאז מלחמת יום הכיפורים הפך בישראל גם ליום של חשבון נפש לאומי. הבעיה היא, כפי שפורסם בהרחבה בעיתונות הישראלית, שהישראלים לא כל-כך טובים בחשבון. מה קרה ביום הכיפורים האחרון? מדוע נדמה היה שהכותרות הדנות במחדל המדיני, או בכשלון הקונספציה, מתאימות באופן מפחיד ממש לישראל של 2003?

האם שלושים השנים שחלפו מאז פרוץ המלחמה היו הסיבה להתעסקות הכמו-אובססיבית בטראומה של המלחמה ההיא? ואולי בעצם מדובר במלחמה הזו? אולי השאלות הקשות ששאלה העיתונות על הנהגת המדינה וצמרת צה"ל של לפני שלושים שנה הן דרכה היחידה של התקשורת הישראלית, שבויית הקונסנזוס, לערער על מקסם השווא של ישראל 2003? איך אפשר להבין את "ידיעות אחרונות", שמפרסם בהרחבה קלטות של ראש הממשלה שרון "מתחמן" את מפקדיו בעיצומו של קרב מלפני שלושים שנה, אך מפטר עורך שמעניק את הכותרת "שרון לא אמר אמת" בעקבות קביעה אקטואלית של מבקר המדינה? אולי צריך להבין זאת על רקע חוסר היכולת של הישראלים ב-2003 להתמודד עם מציאות חייהם המאיימת. אפשר להציג בהרחבה, וללא עניין חדשותי ברור, את שרון של 1973 כמי שמטעה את מפקדיו, אך אסור לחזור על מסקנתו של מבקר המדינה לגבי שרון מודל 2003?

התקשורת הישראלית מוכנה לקרוע לגזרים את צמרת צה"ל וההנהגה המדינית של ראשית שנות השבעים, אך היא מדכאת, באותה נשימה, כל ערעור על מנהיגותם של ראשי הצבא והמדינה הנוכחיים. קחו את סרבני חיל האוויר למשל, שהעזו לערער על התבונה ועל המוסריות שבפעולות צה"ל בשטחים והוקעו בשל כך אל עמוד הקלון. לקראת יום הכיפורים, העיסוק הנרחב של העיתונות במחדלי המלחמה ההיא ובסיכויי הישנותם הוביל אותי להאמין, לרגע, שהתקשורת הישראלית מבקשת באופן קולקטיבי להשתחרר מן הקיבעון שהיתה שרויה בו בשלוש השנים האחרונות. לרגע היה נדמה שהיא מוכנה לבחון את האפשרות שהנהגת המדינה שוגה שגיאה מסוכנת גם עתה. היה מקום לקוות שבאמצעות הדיון בכישלון בן השלושים, תיפתח הדלת לדיון בכשלון ההנהגה הנוכחית. ואז, בערב יום הכיפורים, תקף חיל האוויר הישראלי בסוריה, ולרגע לא היה ברור אם הדיווח אקטואלי או שחזור מלפני שלושים.

גיליון 47, נובמבר 2003