ערימת עיתוני סוף השבוע מהווה עבורי עונש כבד. מתישהו במהלך השבת אני משלים עם הגורל, קופץ ראש לתוך המוספים ומדפדף בזהירות, מתוך תקווה אמיתית לא למצוא משהו מעניין באמת, שיחייב אותי לקרוא 6,000 מלה.

כבר כמה שנים אני מתהלך במחשבה שזו עוד סטייה פרטית שלי, אבל יותר ויותר אנשים מאשרים לי שמדובר ב - בואו לא נשתמש במלים גדולות כמו "תופעה" - אבל בהחלט סטייה המונית.

באמור לעיל אין כל כוונה למתוח ביקורת ישירה או מרומזת על הכותבים והעורכים. מהיכרות אישית אני יכול להעיד כי כלשון החוזה שעליו הם חתומים, הם אכן משקיעים את כל מרצם וכישוריהם בהכנת הכתבות ובהגשתן. מה שבעייתי הוא הז’אנר.

בואו נשאל את עצמנו שאלה פשוטה וישירה מסדרת בחן-את-עצמך: מתי לאחרונה קראת - אבל ממש קראת, מההתחלה ועד הסוף - ראיון באחד המוספים? אתם יודעים, זה עם הסופר שהוציא ספר חדש, או עם במאי התיאטרון המיוסר, או עם הפוליטיקאי הפורש, או עם אשתו של הפוליטיקאי הפורש. במקרה שלי, אם מדובר במרואיין שממש מעניין אותי - ארפרף בששת העמודים, אקרא את הכותרת, את כותרת המשנה, את הטיזרים ואת כיתובי התמונות. אבל לעולם, לעולם לא את כל הטקסט. הרף לקריאת הטקסט במלואו הוא קרבת משפחה מדרגה ראשונה של המרואיין אלי, לא פחות.

אם התשובה שלכם זהה לתשובה שלי, כי אז המסקנה המתבקשת היא שהראיון - אבן הפינה של כתבות המוספים - פשט את הרגל. קשה לחשוב על קורא שלא יעדיף להתמודד עם חמישה ציטוטים טובים ועוד איזו מסגרת עם סיפור קצר ועסיסי מאשר עם אותן 6,000 מלה.

למה, בעצם? קודם כל, כי זה חתיכת תיק, זה לוקח המון זמן. וגם אם זמן הוא לא כסף, הוא עדיין זמן, והזמן היקר ביותר הוא הפנאי, שעליו נאבקים היום - בנוסף לשחקנים הישנים והמוכרים כמו שינה, אוכל, מין, ספר והליכה לים - גם שחקנים חדשים זריזים ואתלטיים, כמו אינטרנט ועשרות ערוצי טלוויזיה.

חוץ מעניין הזמן יש עניין נוסף, ייחודי לארץ. הרבה ביקורת הוטחה במוספים, בעיקר על-ידי סופרים שהיו מעוניינים בראיון כדי לקדם את ספרם החדש, על כך שנגררו לחשיפת פרטים אישיים. בחו"ל די ברור כי אלה כללי המשחק. רוצה ראיון? תביא סחורה, תן משהו עסיסי. אתה רוצה למכור את הספר? טוב ויפה. אני רוצה למכור את העיתון. אלא שבארץ העיתונות קצת נבהלה מההתקפה הצדקנית והרימה ידיים, וכך בחלק עצום מהראיונות אתה מגלה - אחרי 6,000 מלה - שבעצם המרואיין לא נתן לנו כלום. אז למה לקרוא?

וכמובן, קיים גם האלמנט של עצלנות טהורה (מאוד מפותח אצלי). עוד מימי בית-הספר נתפסת בעיני מלאכת הקריאה כסוג של עבודה, ואם כבר לעבוד - עדיף לקרוא ספר ולהשקיט באותה הזדמנות את המצפון, שהרי קריאת ספרים היא עניין תרבותי לכל הדעות. ספרים כן, אבל לא ראיונות עם מי שכתבו אותם.

גיליון 40, ספטמבר 2002