"אנחנו שומעים צפירה. זה אומר ששוגר טיל לכיוון באר-שבע".

"נכון, אנחנו שומעים צפירה. וזה אומר שבעוד פחות מדקה נשמע גם את הפיצוץ... הנה, שמענו פיצוץ... ועוד פיצוץ... שניים...".

"לא, שלושה. אני שמעתי שלושה".

"אני שמעתי רק שניים. אנחנו מחכים לאישור ולפרטים מדויקים היכן הטילים נפלו, אבל לא נאמר את זה, כמובן. הנה, יש גם סירנות של אמבולנסים...".

"לא, אלה סירנות של רכב משטרה. אנחנו מחכים לעדכונים".

"לא נגיד היכן, נגיד רק באופן כללי שמדובר בכיוון כללי באר-שבע".

"נכון, אסור לנו לתת כיוונים מדויקים, אבל אפשר לומר שמדובר באזור באר-שבע".

וכך הלאה וכך הלאה. יושבים שני שדרים מול מצלמה בבאר-שבע, מאחוריהם לא קורה כלום. פה ושם נוסעת מכונית, כל השאר – חושך מצרים. אבל השידור עבר אליהם, משום שברגע זה קורה משהו. זאת אומרת, אנחנו יודעים שקורה משהו, אבל לא יודעים מה, וגם אם יודעים, אסור להגיד. אבל צריך למלא את הדקות היקרות האלה, אז נמשיך לדבר על מה שאנחנו לא יודעים, עד שיעשו לנו טובה ויקחו מאיתנו את השידור.

אז לוקחים את השידור, אבל גם באולפן לא ממש יודעים מה לעשות, וחוזרים לצמד השדרים ששלחנו למערכה. כי זה נראה אותנטי, זה נראה נכון. אבל להם אין מה לומר – וחוזר חלילה.

צריך להגיד, ולא להתבייש – מספיק זה מספיק. השידורים המתמשכים ממוקדי האירועים בשטח הם מחויבי המציאות, אבל זה לא אומר שצריך להמשיך בהם גם כשאין מה לומר. צריך לדווח על המתרחש, אבל לא על מה שלא מתרחש או שאי-אפשר לדבר עליו. הגיע הזמן לחזור לנורמליות.

גם בימים לא נורמליים יש לנורמליות תפקיד. אפילו בכוח הספיגה והעמידה של העורף יש לנורמליות תפקיד. הפקעת כל שעות היום לשידורי חדשות, על חשבון התוכניות הרגילות, היא אולי הזדמנות למיני מגישונים של מבזקונים ללמוד להתגלח על לחיינו ולהעטות על פניהם את הארשת הרצינית המתאימה ואפילו לשאול את הכתבים והפרשנים שאלה שנוסחה להם מראש או מוזרמת להם באוזניות. אבל הכתבים והפרשנים האלה כבר אמרו כל מה שיש להם לומר, וגם אם היו רוצים לחדש, אין להם זמן להתעדכן, ועל אחת כמה וכמה לחשוב. הם עסוקים בלדבר.

אז דווקא משום שאומרים לנו שהמצב הזה עלול להימשך זמן רב, הגיע הזמן לחזור למתכונת כלשהי של שגרה. ילדים רבים יושבים בבית – גם על הצד הזה אפשר לתהות בלי להיחשב לבוגד ובלתי פטריוט – והדבר האחרון שהם צריכים זה לראות עוד ועוד בטלוויזיה את המציאות שמתרחשת מאחורי החלון שלהם. החינוך גם הוא חלק מהחוסן. גם חזרה לעיסוק במשבר הכלכלי, באבטלה הגוברת (גם בדרום) ובחששות לעתיד היא חלק מהחוסן. אפילו ספורט (גם בדרום) הוא חלק מהחוסן.

ובדיונים האינסופיים על המבצע אפשר כבר לשאול ולתהות על מטרותיו ועל נתיבי היציאה ממנו, בלי שהשואלים ירגישו כאילו הם יוצאים מחוץ למחנה. הקולות האחרים, שמפקפקים בתבונת המבצע ובסיכוייו להביא שלום על הדרום, אינם בהכרח בוגדים מטורפים, והם ראויים להישמע בלי לספוג קיתונות של זעם קדוש מצד המראיינים.

בקיצור, חזרה לוויכוחים, לשאלות ולתשובות גם היא חוסן. לא רק מעילי עור ומבטים רושפים.