עד לפני כעשרים שנה, המושג "דעת קהל עולמית" היה מבוסס על תהליכים ארוכי טווח של התגבשות עמדות בקרב הציבור המשכיל של קוראי עיתונים בחברות מפותחות, ובמידה רבה גם בקרב המאזינים לתחנות שידורי רדיו בינלאומיות כמו הבי.בי.סי. זה היה, במידה רבה, מושג מופשט וקטוע, מעין אידיאה שברגעים של חסד קיבלה ביטוי ממשי, בדרך-כלל חולף. מרגע כזה נהנתה ישראל כשחטפה את אדולף אייכמן בארגנטינה והעמידה אותו למשפט על פשעים נגד האנושות לפני כארבעים שנה. בשל הקונסנזוס העולמי שעמד מאחורי גינוי פשעי הנאצים, נוצרה לשעה דעת קהל עולמית שנתנה גיבוי לצעד חריג של מדינה, שנטלה לעצמה סמכות שיפוט אוניברסלית והפעילה אותה על נתין זר. מאז השתנה המצב מן הקצה אל הקצה.

את המהפכה הביאו מצלמות הטלוויזיה של רשתות תקשורת גלובאליות כמו סי.אן.אן, בי.בי.סי-וורלד ותחנות שידור בינלאומיות אחרות. רשתות תקשורת אלו מייצרות ומתחזקות דעת קהל עולמית חיה ורציפה, הפועלת בזמן אמת ומפעילה לחצים כבדים על ממשלות ועמים שמצלמות הטלוויזיה מחשידות אותם, או את נציגיהם, בהפרות גסות של זכויות אדם ובפשעי מלחמה נגד מיעוטים חסרי הגנה.

איור: אפרת בלוססקי

בשנים האחרונות החלה דעת הקהל הבינלאומית הזאת, המקבלת חיזוק מהאינטרנט העולמי ומעיתונים בינלאומיים כמו ה"הרלד טריביון" וה"אקונומיסט", לחדור ולכבוש לעצמה חלקים נכבדים מדעת הקהל בתוך המדינות הלאומיות של זמננו. אנשי עסקים, אקדמאים, אמנים, חברים באגודות מקצועיות בינלאומיות, תיירים ואפילו פוליטיקאים וסתם אזרחים משכילים, הנחשפים כל הזמן למתרחש בזירה הבינלאומית, מגלים רגישות גוברת והולכת למעמדה הבינלאומי של מדינתם ולהשלכותיו על חייהם בתחומי הכלכלה, התרבות והפוליטיקה. הרגישות הזאת התחדדה אצל פוליטיקאים רבים בשל השינוי הדמוגרפי שחל במבנה הבוחרים בארצותיהם. כיום כמעט שאין מדינה מודרנית המבוססת על חברה הומוגנית מבחינה אתנית ותרבותית. ברוב המדינות יש מיעוטים גדולים שהתעוררו לאחרונה מתרדמה ממושכת וכנועה לרוב הגמוני, או מיעוטים שנוצרו כתוצאה מהגירת עובדים זרים, או הגירה ממניעים אחרים, בעיקר מארצות העולם השלישי. אשר על כן, פוליטיקאים במדינות כגרמניה, צרפת ואיטליה, למשל, שאינם נמנים עם חוגי הימין הקיצוני, אינם יכולים להתעלם מהכוח הפוליטי של מיעוטים מוסלמיים המגלים איבה כלפי ישראל וארה"ב.

מהפכת התקשורת, שעשתה את דעת הקהל הבינלאומית מאידיאה כמעט קנטיאנית לכוח פוליטי אדיר, מצליחה כיום לכופף ממשלות ופרלמנטים. אפילו הפרלמנט הבריטי, הדוגמה המובהקת ביותר לריבונות מוסד המחוקקים במדינה המודרנית, נאלץ להתאים את חוקי בריטניה לחקיקה של האיחוד האירופי בענייני זכויות האדם. בית-המשפט הפלילי הבינלאומי שהוקם לאחרונה הוא רק ביטוי דרמטי אחד לפורומים המשפטיים החדשים שדעת הקהל העולמית החדשה מייצרת. המגמה מצביעה על נטייה גוברת של מדינות רבות ליטול לעצמן סמכויות שיפוט אוניברסליות, שיאפשרו להן לעצור ולהעמיד לדין נתינים זרים העוברים דרכן, שיש חשד למעורבותם בפשעי מלחמה או בהפרות אחרות של זכויות האדם.

להתפתחות זו יש השלכות מפתיעות על התחרות בין שתי התפיסות היריבות של הזירה הבינלאומית: זו הלאומית-דרוויניסטית וזו הליברלית-פרוגרסיבית. הראשונה רואה את הזירה הבינלאומית כשדה כוחות שבו החזקים מכריעים את החלשים. השנייה רואה את הזירה הבינלאומית במונחים של זכויות ועקרונות של סדר בינלאומי הוגן, המגן על יחידים חסרי ישע ומיעוטים חלשים. אם במהלך רוב המאה העשרים (בעיקר במחצית הראשונה שלה, אך גם לאחר מכן), ייצג הריאליזם של הכוח את הגישה הדומיננטית, הרי שלקראת המאה ה-21, ובניגוד לציפיות, הפכה דעת הקהל העולמית בצורתה החדשה את הגישה לזכויות מגישה המזוהה עם פילוסופים, קומץ משפטנים אידיאליסטים ויפי נפש, לגישה העומדת בקלות רבה יותר במבחני הריאליזם הפוליטי.

כיום יש לדעת הקהל העולמית ולמסגרות שהיא יוצרת יכולת לשלול את הלגיטימיות של מדינה הנתפסת כפושעת, להטיל עליה סנקציות ואף להצדיק את הפגיעה בריבונותה. בהקשר הזה נוצרה זיקה חדשה בין שמה הטוב של מדינה לריבונותה - ומצד שני בין איבוד שמה הטוב לסכנה של שחיקה בנכונות המדינות האחרות לכבד את ריבונותה. לשון אחר: שמה הטוב של המדינה הפך לנכס אסטרטגי חיוני. בניגוד לתפיסה המסורתית בדבר הריאליזם של הכוח (תפיסה המקובלת כיום בעיקר בחוגי הימין בארץ ובעולם), איבוד יכולתה של מדינה לגייס לטובתה שיקולים מוסריים של הגנה ושמירה על זכויות חלשים בתחום שליטתה עלול לסכן את עצם יכולתה לשלוט בגורלה. עיראק, בוסניה ואפגניסטן הן דוגמאות קיצוניות לתהליך הזה.

התהליך יכול להתחיל בשידור תמונות של הרג ילדים, משפחות הבורחות מחשש לטבח, אזרחים ההולכים המומים בין הריסות בתיהם. תמונות אלה מזעזעות ציבורים שלמים ברחבי העולם. הצופים חשים אין-אונים מול הסבל האנושי והטרגדיה הניבטת מן המסך, שכן אין ביכולתם להגיש עזרה לאנשים הנמצאים במקומות רחוקים. אי היכולת לתרגם את החמלה למעשים ולהושטת עזרה מיידית לקורבנות הופך את רגש החמלה - כפי שמראה הסוציולוג הצרפתי לוס בולטנסקי - לתסכול ולשנאה כלפי מי שנתפס כאחראי לזוועות הנראות על המרקע.

מצלמות הווידיאו הנמצאות בכל מקום אינן מאפשרות היום למנהיגים, לקצינים, לחיילים ולשליחים אחרים של המדינה להסתתר או להסתיר את מעשיהם. בסופו של דבר, טייס שהפציץ אוכלוסייה אזרחית, וגם אלה ששלחו אותו, לא יוכלו להיות בטוחים ששמותיהם לא ייוודעו. כשיתברר לציבור שגם מדינתו לא תוכל להגן עליו מפני שיני המשפט הבינלאומי, ההולכות ונעשות חדות יותר, עלולה תופעת הסירוב לשרת בצבא לקבל ממדים שאיש לא חזה.

מובן שכל אדם רגיש מבחינה מוסרית אינו זקוק לנימוקים פרגמטיים כדי לצאת נגד פשעי מלחמה. אך באוזני האנשים הרבים, המדברים בשם הריאליזם של הכוח, חשוב להדגיש שכאשר שיקולים מוסריים מקבלים משקל כה כבד בדעת הקהל העולמית, הם הופכים לשיקולים אסטרטגיים. ההתפתחויות האחרונות מלמדות שגם מדינות גדולות כארה"ב, סין והודו לא יוכלו להתחמק מן המסגרת הבינלאומית החדשה המתגבשת לנגד עינינו. קל וחומר מדינה קטנה ופגיעה כישראל.

ירון אזרחי הוא פרופסור בחוג למדע המדינה באוניברסיטה העברית ועמית מחקר בכיר במכון הישראלי לדמוקרטיה

גיליון 40, ספטמבר 2002