ההתגברות ההולכת ומחריפה של אירועי הטרור מעמידה את כלי התקשורת בפני דילמת הכלב-נשך-אדם על בסיס קבוע ומתסכל. מדי שבוע מקפץ רף הרגישות הציבורי והעיתונאי כמה שנתות כלפי מעלה. ירי מן המארב כבר איננו חדשה מרעישה ובוודאי שאינו זוכה, בפני עצמו, לכותרות זועקות. פרטי הסיפורים קורעי הלב המתלווים אליו, בדבר ילדים שנתייתמו, זוגות שנהרגו יחדיו במכונית אחת, ומשפחות שנפגעו פעמיים בשנה אחת בשני פיגועים שונים, הם הקובעים, במידה לא קטנה, אם פיגוע זה או אחר ייכנס לעמוד הראשון וכיצד.

מצד שני דומה שגם הרגישות הוויזואלית הולכת ומתקהה: נדמה שבסיקור הפיגועים הולכות ומתרבות תמונות של נפגעים שפניהם מכוסים דם, ושל גוויות עטופות בשקית ניילון כהה שהכתם הבהיר המציץ ממנה מטושטש בידי גרפיקאי, ומותיר רק מקום מצומצם לדמיון.

אבל על כלל אחד - שנתגבש אי-שם בשנות התשעים, עם תחילתם של פיגועי ההתאבדות בלב ערי ישראל, אולי לאחר הפיצוץ הנורא בקו 5 בתל-אביב - מקפידים עורכי העיתונים ומהדורות החדשות בטלוויזיה: אין להראות גופות. לעולם, אבל לעולם, לא תיראה תמונתו של נפגע טרור ישראלי, או של חייל צה"ל שנהרג או נפצע באורח קשה. טוב שכך. אין לתמונה כזו ערך חדשותי, והיא עשויה רק להזיק לנפשם הרכה (באמת) של חלק מן הקוראים או הצופים, וחשוב מזה, לפגוע בכבוד ההרוג ובקרובים לו. המדובר אם-כן בכלל ברזל, לא? ובכן, תלוי בזהות ההרוג. תמונות של ישראלים שנהרגו אין, אבל תמונות של מחבלים הרוגים, לעומת זאת, משתרבבות מדי פעם לעיתונים ולמהדורות החדשות.

אזכיר רק מקרים שראיתי במו עיני ושנחרתו בזכרוני: לפני כשנה, בפיגוע התאבדות שהתרחש במרכז נתניה, הראו מצלמות הערוץ השני שוב ושוב מה שדמה לעיסה כהה ומפרפרת, והתברר בדיעבד כגופתו המרוטשת של המתאבד. דוגמה נוספת: רבים זוכרים את תמונתו של המחבל שנכשל במשימת ההתאבדות שלו, ואשר כמעט ולא נותרה נשימה באפו, הנאבק עם רובוט של משטרת ישראל בצומת מגידו לפני כמה חודשים. לאחרונה הבחנתי בדוגמאות נוספות: ב-5 באוגוסט פירסמו "ידיעות אחרונות" ו"מעריב" את תמונת גופתו של מחבל-צוללן, שנהרג על ידי צה"ל בניסיון לחדור לאחת מההתנחלויות ברצועה. אף שגופת הצוללן לא היתה, תודה לאל, מרוטשת ומבותרת, היא היתה גלויה כמעט במערומיה לעין כל. ב-20 באוגוסט הצליחו ב"ערב חדש" לעלות על עיתוני הערב: כחלק ממבזק החדשות שלפני המהדורה שודרה תמונתו של ילד פלשתיני בן 15, ראשו עטוי תחבושת מאדימה ופניו גלויות, שנהרג כמה שעות קודם לכן מירי צה"ל בעזה. ההגיון האוסר על פרסום תמונות שכאלה (אמור היה להיות) תקף גם כאן, עד כמה שהשגתי מגעת. אבל השגתי כנראה אינה מגעת רחוק מספיק: קשה להניח כי תמונה דומה של ישראלי, כל שכן של יהודי, היתה מוצאת את דרכה לעיתון.

את הפער האדיר בין היחס שמגלה התקשורת שלנו לכבוד האדם הפלסטיני (ואפילו הוא מחבל הרוג), לבין היחס לכבוד האדם (והאומה) בישראל, אין צורך להעלות כאן שוב. לזה כבר התרגלנו, אבל לפחות תחסכו מאתנו את המראות.

גיליון 40, ספטמבר 2002