מאמר "קפקא לא היה מאמין" ("העין השביעית", 14.9.09) מציע חנוך מרמרי "נראטיב מקביל", כדבריו, לסיפור העיזבון של פרנץ קפקא, שפירסמתי בשבוע שעבר במוסף "הארץ" ("הקרב על קפקא", 11.9.09). ואלה עיקריו: אסתר הופה, מזכירתו של מקס ברוד, המשיכה את דרכו כאשר הוציאה מישראל את כתבי היד שלו ושל קפקא; העברת העיזבון לידיה היא "מהלך מתבקש" ו"אין כל סיבה שתוותר עליו". מרמרי קורא לבית-המשפט, שדן בימים אלה בגורלו של העיזבון, "לא לקחת על עצמו שליחויות נוספות, בתחום המחקר והספרות" – כלומר, להתעלם מכך שבעזבונו של גדול סופרי המאה העשרים אנו עוסקים.
אם זה אכן הנראטיב המקביל לסיפור המפותל הזה, הרי שעמדתי, שלפיה יש להוציא את העיזבון הזה מידיהן של היורשות, רק מתחזקת. כמי שאין לו כל מניע נסתר בפרשה – לא כלכלי, לא משפחתי ולא מחקרי – אני גם לא מתבייש להודות בכך שיש לי עמדה ברורה לגביה. את עמדתי זו ביקשתי להציג בכתבת המוסף, שכידוע אינו חלק מעמודי החדשות של העיתון, ובו "מותר" לכתב גם "לחטוא" בהצגת נראטיב "סגור וארוז", כדברי מרמרי; ובפרט שבוצע בתום תחקיר מעמיק, מקיף וארוך, שכלל נסיעות רבות בארץ ובעולם, שיחות עם עשרות אנשים, קריאת אלפי עמודים בשפות שונות ונבירה בארכיונים שהעלו אבק.
ראשית, ההשוואה שעורך מרמרי בין מעשיו של מקס ברוד לאלה של אסתר הופה מקוממת כשלעצמה ואינה נכונה מבחינה היסטורית. ברוד, שהציל את כתבי קפקא מידי הנאצים ערב פלישתם לפראג, הביא אותם למקום מבטחים, בביתו החדש בתל-אביב. הסיבה שבגינה הוציא את החומר מישראל 17 שנים מאוחר יותר היתה הדאגה לשלומם; הוא חשש שמלחמת סיני תתלקח לעימות אזורי שבמהלכו היו החומרים עלולים להיפגע. את כתבי היד של שני הרומנים של קפקא, "הטירה" ו"הנעדר", לא מכר תמורת כסף, אלא תרם לארכיון באוקספורד, לבקשתה של קרובת משפחתו של קפקא, בת אחותו, שהתגוררה אז בלונדון.
אסתר הופה, בניגוד לברוד, הוציאה את כתבי היד של קפקא מישראל במטרה אחת – למכור אותם תמורת כסף. לו ביקשה להגן עליהם, כפי שעשה ברוד, לא היתה משתמשת בשירותיהם של בתי-מכירות פומביים שאיש אינו יודע לאן מתגלגלים בסופו של דבר הכתבים שעוברים דרכם. בניגוד לברוד, היא התעלמה מפניותיהם של קרובי משפחתו של קפקא בעניין, וגרפה את הכסף לכיסה הפרטי.
שנית, נשאלת השאלה, באיזו זכות בכלל מכרה הגברת הופה את כתבי היד של קפקא? הסופר הצ'כי, שמת ב-1924, כלל לא הכיר את השחקנית והמשוררת האלמונית, שברבות השנים התוודעה לברוד והפכה למזכירתו, ויש אומרים גם לחברתו. גם אם נניח שיש לה "זכות" למכור את כתבי היד של ברוד עצמו – הנחה שגם בה אני כופר – אני תוהה מנין שאבה את התעוזה והחוצפה למכור את כתבי היד של קפקא כשעוד היתה בחיים ומהיכן גייסה את עזות המצח להוריש לבנותיה את מכתביו האישיים של קפקא שנותרו בידיה. קשה שלא לחוש תסכול, מבוכה וכעס רב מעיון בצוואתה של הופה, שמתייחסת אל מכתביו האישיים של קפקא כאל סחורה שניתן להעביר מיד ליד – בדומה לתכשיטים, לפריטי הריהוט ולנכסי הנדל"ן שהורישה לבנותיה.
בנקודה זו, לטעמי, גם ההשוואה שעורך מרמרי בין עזבונו של יהודה עמיחי לזה של מקס ברוד אינה במקומה. עמיחי ניהל מאבק על עתידם של כתבי היד שלו, פרי עטו. היתה לו הזכות המוסרית והמשפטית המלאה למכור אותם לארכיון מחוץ לישראל, ואת התמורה הכספית להוריש לצאצאיו. הופה, מנגד, מכרה את יצירותיו של קפקא, שאליהן אין לה שום קשר – ודאי שלא משפחתי או אישי – ובכסף קנתה נכסים ודאגה לרווחתן של בנותיה.
לו רצתה בכך, היתה יכולה להעביר חלק מהכסף למטרה אחרת, שהיתה משרתת גם את "רצונו" של קפקא. התקנת מצבה על קברה של דורה דיאמנט, אהובת לבו וחברתו של קפקא, שנקברה כאלמונית, ללא כל סימן זיהוי, היתה יכולה להיות מטרה כזו, לטעמי. גם תמיכה כלכלית בבתה החולה של דורה, שמתה בשנות השמונים בחוסר כל, היא מטרה ראויה. אני משוכנע שקפקא עצמו היה מעדיף שהכסף ממכירת יצירותיו יפרנס את בתה של האשה שכה אהב, ולא את בנותיה של אשה זרה, שכלל לא הכיר.
לסיכום, בניגוד לעמדתו של מרמרי, אני סבור שעל כתפיהם של השופטים מוטלת כעת משימה מורכבת הרבה יותר מדיון משפטי רגיל בעוד עיזבון או צוואה. ייתכן שתימצא הפרשנות המשפטית המתאימה, שלפיה כל העיזבון – כולל כתביו של קפקא – נמסר לבנות משפחת הופה כדין, וזכותן המלאה לעשות בו ככל העולה על רוחן.
אלא שאני סבור שלא יימצא כל טיעון מוסרי, תרבותי או היסטורי שיכול לתמוך בכך. אני חושב שיש להבחין בין הרכוש והכסף שהורישה אסתר לבנותיה ובין העיזבון של ברוד וקפקא, שאותו יש להפקיע מידיהן. מעודד לראות, בנקודה זו, שגם שופט בית-המשפט העליון מלצר, שנדרש השבוע לנושא, הפריד בין העיזבון עצמו ובין "נכסי התרבות הנכבדים שבמחלוקת", כלשונו.