בדיאלוג האפלטוני "המשתה" מגולל אריסטופנס את המיתוס המפורסם שלו על האהבה: פעם היו בני-האדם עשויים זכר ונקבה יחדיו, אבל זאוס חצה אותם לשניים, ומאז מחפשים כל אחד ואחת את חציים המשלים. למקרא דבריו של עורך "מעריב" יואב צור , על שיתוף הפעולה ההדוק שצריך להתקיים, לפי השקפתו, בין עיתונאים לדוברים, עלה בדעתי שאולי יש גם עיתונאים שהופרדו מיחצנים בעברם המיתי, ואושרם טמון במציאת חיבור סימביוטי עם חציים האבוד.
וכך אני מדמה את הסימביוזה בין יחצנות לעיתונות:
דוברים הם בעלי התפקיד היוזם והפעיל ביחסים. תפקידם, מההיבט הפורה שלו, הוא לגרום לעיתונות לשקף את סדר היום המסחרי והפוליטי של הגופים שהם מייצגים. דוברים טובים, כפי שאמר עורך "מעריב", מבינים עיתונות לא פחות מהעורכים והכתבים, ומייצרים חומרים שראויים להתפרסם לפי אמות המידה של "חדש ומעניין". ממילא, מטבע הגדרת תפקידם, החומרים שהם מייצרים משרתים את האינטרסים ומשקפים את ראיית העולם של בעלי עמדות הכוח שמעסיקים אותם. במיטבם הם משווקים אישים, גופים, עמדות ומוצרים בצורה יעילה וזולה יותר מן הפרסומאים: הם רותמים את העיתונאים להקדיש להם שטחי פרסום ללא תשלום.
עורך "מעריב" יואב צור (צילום ועיבוד תמונה: "העין השביעית")
מצד שני, תפקידם של דוברים הוא להרחיק את העיתונאים ממידע רגיש שיש בו עניין לציבור. לעתים הם עושים זאת באמצעות משטורם של העובדים בגופים שהם מייצגים ושל העיתונאים המסקרים אותם, כדי שלא תיווצר ביניהם העברת מידע שאינה תחת פיקוח. הם עושים זאת גם בדרכי נועם, באמצעות ייצור חומרים שישביעו את רעבונם של העיתונאים לידיעות, ימלאו את ידיהם בעבודה נטולת משמעות ויסיחו את דעתם מעושק, שחיתות, שימוש לרעה בכוח, דיכוי, ניצול או סתם רדיפת שררה וכבוד הרוחשים כל העת מתחת לפני השטח של המציאות המדווחת בכלי התקשורת.
העיתונאים הם בעלי התפקיד הסביל ביחסים עם דוברים. הסבילות היא לעתים תוצר של עצלות מחשבה או חוסר עניין, אבל במידה רבה היא תוצר של התנאים האובייקטיביים שעיתונאים עובדים בהם. הרגלי הייצור והצריכה האובססיביים בעולם התקשורת האלקטרונית מכתיבים קצב מסחרר של עבודה שמותיר את הכתבים המכסים תחומים בהתגוננות מתמדת מפני שטף המידע חסר החשיבות שניתך עליהם.
כל שהם יכולים לעשות, בדרך-כלל, אם הם עושים את מלאכתם נאמנה, הוא לבדוק אם פרט מידע מסוים, שנראה לעורך מעניין, הוא נכון או לא נכון, ולהדביק לו קצת רקע שטחי. התהייה אם אותו פרט מידע אינו חלק ממסע יחסי-הציבור של פקיד ממשלה או של מנהל בחברה מסחרית היא בגדר מותרות שעיתונאים מעטים יכולים להרשות לעצמם. סיפורים שנולדים מתוך יוזמה עצמאית, הבנה עמוקה של תחום הסיקור, ראייה ביקורתית של המציאות וכוונה לשרת את טובת הציבור הם פרח נדיר עוד יותר בעולם תקשורתי ששולטים בו סטנדרטים חסרי רחמים של עלות ותפוקה הנמדדת בתפוצה וברייטינג.
במערכת היחסים הסימביוטית שאני מדמה לעצמי, עיתונאים ודוברים משלימים אלה את אלה וזקוקים אלה לאלה. הדוברים זקוקים לעיתונאים כדי שידפיסו את הגיגיהם. העיתונאים זקוקים לדוברים כדי שיספרו להם, ממקור מוסמך, מה קורה בעולם, ויאפשרו להם לשמר או לשפר את נתוני התפוצה והרייטינג. אבל הזיווג בין עיתונאים לדוברים אינו הרמוני ושוויוני כמו במשל החצאים האפלטוני. הוא בנוי על אי-סימטריה בין הצד האקטיבי לפסיבי. הוא מתאים יותר למודל של האהבה הנעלה יותר בעיני היוונים, זו שבין גברים לנערים צעירים. כפי שמסביר פסניאס בדיאלוג "המשתה", ביחסים כאלה, במיטבם, מעניק הנער מחסדיו למאהב המבוגר מתוך תקווה שזה ירעיף עליו מטובו ומחוכמתו.
ההקבלה נראית ראויה בשל חלוקת התפקידים המינית בין המאהב האקטיבי לנאהב הפסיבי, אבל גם בשל ההבדלים בגיל ובניסיון. דוברים רבים הם אכן נשים או גברים בעלי ניסיון, עיתונאים לשעבר שהתקציבים המצטמקים של כלי התקשורת לא יכלו לממן עוד את העסקתם. לעומתם, יותר ויותר עיתונאים הם צעירים או צעירות. הירידה בהכנסות של כלי התקשורת המסורתיים, והגמישות בסטנדרטים העיתונאיים של "יצרני התוכן" החדשים, מביאים לכך שכלי תקשורת רבים מפטרים כתבים מנוסים, ובעיקר עורכים מנוסים, ומעסיקים צעירים בשכר מופחת. בין אלה יש אמנם אנשים מוכשרים, אבל רבים מהם נטולי ניסיון, בגרות, מעמד או מערכת ערכים מגובשת דיה כדי לעמוד במסכת הפיתויים והלחצים שמופעלת עליהם.
"דנטה ווירגיל בגהינום", ויליאם אדולף בוגרו, 1850
ההקבלה ההומוריסטית למחצה בין יחסי דוברים ועיתונאים ליחסי גברים ונערים ביוון העתיקה אינה באה, חלילה, להאיר באור שלילי יחסים הומו-ארוטיים, אלא לטעון שמערכת יחסים בלתי שוויונית כמו זו שבין המאהב המבוגר והאקטיבי לחניך הצעיר והפסיבי אינה המודל שראוי שעיתונאים ישאפו אליו. עיתונות סבילה היא עיתונות גרועה, שאינה ממלאת את חובתה לציבור, שהרי הדוברים הלוחשים דברי אהבה באוזניה אינם מרעיפים עליה מחוכמתם ומטובם, אלא משתלטים על עצמאות המחשבה שלה ומשליטים עליה את סדר היום ותמונת המציאות של אדוניהם. במונחים אפלטוניים, עיתונות כזו היא צל חיוור של האידיאה העיתונאית.
עורך "מעריב" נראה כמי שמוותר מראש על האידיאה של עיתונות חוקרת ומבקרת ומוכן להעמיד את דפי עיתונו לרשות היחצ”נים. בכנס שבו גולל את משנתו על יחסי עיתונאות ודוברות, אמר צור שאין לו בעיה עם העובדה שרבות מהידיעות שמתפרסמות בעיתון מגיעות מדוברים. "אם הם מביאים לי ידיעה עיתונאית מצוינת", הוא מצוטט, "מה זה משנה אם המקור הוא כתב או דובר". דבריו של צור נקראים כבדיחה עצובה על מצב העיתונות. בתנאים שבהם כתבים משמשים בעיקר צינור להעברת מידע ממקורות מוסמכים בעלי עניין, אכן אין הבדל גדול בין ידיעה שבאה ישירות מדובר לידיעה שעברה דרך כתב שעיבד אותה מעט לפני שהעביר אותה לעורך. הבעיה היא עצם הסבילות העיתונאית, ואי-היכולת של עורך "מעריב" לראות את הבעיה מלמדת על העדר מחשבה ביקורתית מהסוג שמקל על גופים פוליטיים ומסחריים להשתלט על סדר היום העיתונאי.
"השאלה היא מי יהיה השולט, זה הכל", אמר המפטי דמפטי לאליס בספר "מבעד למראה". עיתונאים טובים צריכים לשאוף לשלוט לא רק במלותיהם, כמו המפטי דמפטי, אלא גם בסדר היום ובתמונת המציאות שהם מעצבים. יהיה זה תמים לחשוב שניתן להצליח בכך הצלחה מלאה במאבק מול גופים אדירי כוח וממון. אבל אפשר לפחות לעמוד מול פני הזרם ולנסות להיאבק, ולא להסתובב ולהיסחף בצהלה עם הגל העכור.