בשנים האחרונות, כך נראה, מוקפים בני-האדם ביותר מצלמות מאי-פעם, באופן המשנה לא רק את הדרך שבה אנחנו מתנהגים בציבור, או את הכלים שבאמצעותם המדינה ממשטרת אותנו – אלא גם את האופן שבו אנחנו צורכים ומייצרים חדשות.

ד"ר דוד לוין, חוקר ומרצה המלמד בבית-הספר לתקשורת של המכללה למינהל ובאוניברסיטה הפתוחה, חקר את השלכותיה של התופעה על החברה ועל העיתונות. בשבוע שעבר חלק את מסקנותיו עם איתמר ב"ז ונמרוד הלברטל בראיון ששודר ב"קול העין", תוכנית הרדיו של "העין השביעית" וקול-הקמפוס.

"העיתונות שואפת לקונקרטיזציה של המציאות. זה התחיל כהתפתחות של העיתונות החדשה – מה שאנחנו מכנים עיתונות פרפורמטיבית – כאשר הכתב יוצא לשטח ומתעד את הדברים כהווייתם. במקביל יש את עניין מצלמות הגוף, כששולחים את התחקירן המתחיל לקבל מכות מתועדות ממישהו. ועכשיו יש לנו תיעוד 'ללא מגע יד אדם': המצלמות פשוט ניצבות כמשהו ניטרלי כביכול, והן כביכול מספרות לנו את האמת לאמיתה שאין שנייה לה", פתח לוין.

"הרטוריקה העיתונאית – וזה מה שאני בודק – נותנת עוצמה מוגזמת למצלמות האלו, ובמידה רבה העיתונאים ניגפים בפניה".

כאזרחים, הגיוני שיהיה לנו יחס דואלי למצלמות אבטחה: מצד אחד הן פוגעות בפרטיות, מצד שני הן מסייעות למנוע ולפענח פשעים. אבל מנקודת מבט של עיתונאים, ההנחה המתבקשת היא שהיתרונות עולים על החסרונות: יש לנו היום יותר תיעוד לבסס עליו דיווחים ולאמת מידע, והמצלמות גם עוזרות לנו לפקח בחזרה על המשטר, למשל במקרים של אלימות משטרתית וצבאית. אלא שלפי התזה שלך, התיעוד הזה גם פוגע בדיווח העיתונאי.

ד"ר דוד לוין (צילום: עידן גרוס, המכללה למינהל)

ד"ר דוד לוין (צילום: עידן גרוס, המכללה למינהל)

"כן, כי במקרים רבים, כאשר אתה משלב סרטים ממצלמות אבטחה, אתה לא יודע מאיפה זה הגיע. כלומר, הדיווח העיתונאי מניח שהמצלמות דיווחו בעצמן. הביטוי השכיח שנמצא במחקר הוא 'מצלמות האבטחה תיעדו' – כאילו מדובר במין רשת ענקית של מצלמות שמתעדות. אתה לא יודע איך זה הגיע לעיתונות ומה זה בדיוק עבר.

"אתה לא רק רואה את התמונות, אתה גם שומע קולות. בתמונות עצמן אתה רואה פרצופים מטושטשים לחלוטין וסיטואציה ביזארית, אבל הדיווח – המלל העיתונאי, ולא התמונה – אומר לך, 'זה מר כהן, מר כהן עשה X', למרות שאתה לא רואה את זה בעצמך במצלמות. זו פרשנות".

כלומר, על אף שאתה מקבל ויזואליה אובייקטיבית כביכול, עדיין קיימת איזושהי מניפולציה.

"חייבת להיות, כי הרי אתה לא יכול לראות בעצמך שזה מר כהן. אתה גם לא מכיר את מר כהן. אני אתן לך סתם דוגמה מאיזושהי אפיזודה: באחת הכתבות שבדקתי מדובר על עובדת בכירה באיזשהו מקום שהכניסה רעל לכוס התה של חברתה לעבודה, ו'הדבר תועד במצלמות האבטחה'. וואו. אתה לא יכול לראות שזה רעל. אתה רואה דמות מטושטשת מכניסה משהו לתוך משהו".

אם היינו צופים בסרטון הזה מחוץ להקשר שבו הוצג, לא היה לנו מושג.

"שום מושג. זה בדיוק הביטוי שאנחנו מלמדים, 'עיגון וממסר'. 'עיגון' אומר לך בכמה מלים מה אתה רואה בתמונה, ו'ממסר' זה מה שבעצם מוסיף לך מידע שבכלל לא נמצא בתוך התמונה. אבל בגלל ההילה של הוויזואלי, העובדתיות כביכול של התמונה נדבקת גם במלל שנאסף.

"אגב, כשאני בודק את המלל הזה, הוא מנוסח בדרך כלל בלשון עובדתית: לא אומרים 'לטענת המשטרה כך וכך', אלא 'ככה היה'. לא אומרים 'המשטרה טוענת שהיא שמה רעל בכוס של חברתה', אלא פשוט 'היא שמה רעל בכוס של חברתה'. וזה כמובן הבדל עצום, מבחינה סמנטית ומבחינת אופן ההתקבלות של המסר".

טכנאי מתקן מצלמות אבטחה ליד חומת העיר העתיקה בירושלים, 20.5.12 (צילום: נועם מושקוביץ)

טכנאי מתקן מצלמות אבטחה ליד חומת העיר העתיקה בירושלים, 20.5.12 (צילום: נועם מושקוביץ)

אילו מניפולציות אפשר לעשות על הציבור באמצעות תיעוד "אובייקטיבי" מהסוג הזה?

"יש לנו איזושהי אמרה, שהיא כנראה נכונה: 'לראות פירושו להאמין'. ברגע שאנחנו רואים משהו, וגם אומרים לנו, 'תראו את זה – הנה', באותו רגע, כשזה בסינק עם התמונות האלה, אתה בעצם יכול להגיד כמעט כל דבר. כל הדברים האלו מקבלים מעמד של אמת בעיקר כשאתה כעיתונאי לא נזהר בלשונך ונוקט לשון של עובדתיות לגבי הדברים.

"תפקיד העיתונאי הוא לשחק את פרקליטו של השטן ולהגיד, 'חבר'ה, אני לא רואה את זה ‒ זה מה שהמשטרה אומרת'. הייתי מצפה מהעיתונות שתיקח צעד אחורה"

"אני אתן לך דוגמה: כאשר עיתונאים מציגים תיעוד ממצלמות אבטחה, הם פתאום עוברים לדבר ללשון הווה: 'אתם רואים עכשיו אותו הולך'. כשאתה מדבר בלשון הווה, זה נותן לך עוד איזה מעמד של סמכות לדברים. או כשאומרים לך, 'בשעה 18:22 בדיוק קרה דבר כזה וכזה' – זה נותן לך תחושה שהדבר קרה בחיים האמיתיים. וזה מעבר לכך שמדביקים לזה כל מיני דברים שהם קיבלו מכל מיני מקורות עלומים שאנחנו בכלל לא יודעים מי הם ומעניקים לחומרים אפילו יותר עוצמה, בתור תיעוד של סוג של אמת, בעוד שרק אנחנו, כמבקרי תקשורת, יכולים להגיד: חבר'ה, אני לא רואה את זה בכלל".

אילו שידורים בדקת במחקר?

"בגדול, אני בדקתי כיסוי של מצלמות אבטחה בשנים 2006–2014, זו המסגרת הרחבה של קורפוס המחקר שלי. עבדתי עם מערכת בשם Digger, מערכת לחיפוש בכל כלי התקשורת – והגדרתי לי חיפוש בכלי תקשורת חדשותיים מערוצי טלוויזיה. יש לי בערך אלף שידורים במאגר הרחב, ובאופן יותר ספציפי – 263 כתבות ששודרו ב-2013. מתוכן זיהיתי תופעות מסוימות, שאותן אני מנתח.

"יש כמה מדדים כמותיים. למשל, כמה פעמים אתה אומר 'מצלמות האבטחה תיעדו', לעומת כמה פעמים אתה אומר משהו יותר רך, כמו 'האירוע תועד'. מבחינת כלי ניתוח, אני עובד עם כלים של בלשנות ביקורתית, שבין היתר מדברת על מידת האחריות שאתה נותן למישהו. יש הבדל בין 'השוטר ירה במפגינים' לבין 'המפגין נורה', שאין לך מושג מי ירה בו.

"זה בעצם כלי שבעזרתו אני יכול להגיד שמצלמות האבטחה מקבלות עוצמה, כי הביטוי הנפוץ הוא 'מצלמות האבטחה תיעדו', ויש גם מקרים שבהם נאמר, 'מצלמות האבטחה הצליחו לתעד'. והכי-הכי: 'מצלמות האבטחה חשפו', כלומר, כשאתה נותן למצלמות האנשה מוחלטת מבחינת המעמד שלהן".

יכול להיות שהסכנה שעליה אתה מצביע היא לא עצם השימוש בחומרים, אלא דרך ההתייחסות אליהם והאופן שבו התקשורת משתמשת בהם.

"אני הייתי רוצה שיהיה קונטקסט. העיתונאי תפקידו לתת קונטקסט, תפקידו הוא לא לחגוג יחד עם התמונות ולהגיד, 'וואו, איזה מגניב, בואו נראה ביחד'. תפקידו הוא דווקא לשחק במקרים האלו את פרקליטו של השטן ולהגיד, 'חבר'ה, אני לא רואה את זה ‒ זה מה שהמשטרה אומרת'. הייתי מצפה מהעיתונות שתיקח צעד אחורה ותהיה סוג של סוכן עצמאי בתוך כל הסיפור הזה, שתגיד: 'זאת טענת המשטרה, הדבר עוד לא עבר בבית-משפט, וגם אם הוא עבר בבית-משפט – היו שם מחלוקות'. אני מצפה מהעיתונות לא לשמש אמרגן של התיעוד הזה".

כלומר, להעלות את רף הפרשנות ולהוריד את רף התיעוד.

"נכון, שהעיתונאי יהיה הסובייקט. למה הם לא עושים זאת? אני באמת לא יודע למה. אני רק יכול להגיד שזה חלק מאתוס של עיתונות – עיתונאי יוצא לשטח מסוכן, והוא לא אומר, 'אני מצלם כאן בגלל שהם לא הרשו לי לצלם במקום אחר'. הוא לא רוצה להציג את אחורי הקלעים, והרבה פעמים הצגת אחורי הקלעים היא העיתונות האמיתית. הצרה היא שאנחנו, כמבקרי תקשורת, צריכים הרבה פעמים לחשוף את אחורי הקלעים כי העיתונאים לא עושים זה, והציבור לא גם יודע את זה, ולכן הוא מקבל את זה כסוג של מציאות".

מצלמות המעקב בחדר השליטה של הפקת התוכנית "האח הגדול". נווה-אילן, 26.2.09 (צילום: קובי גדעון. לחצו להגדלה)

מצלמות המעקב בחדר השליטה של הפקת התוכנית "האח הגדול". נווה-אילן, 26.2.09 (צילום: קובי גדעון. לחצו להגדלה)

מה עם שידורים לא חדשותיים? "האח הגדול" הוא הדוגמה הראשונה שקופצת לראש – תוכנית שכולה, כביכול, מצולמת על-ידי "מצלמות אבטחה".

"זה מעניין: יש הבדל עצום בין השידור בערוץ 26 [השידורים הרציפים מבית 'האח הגדול'] והשידור בערוץ 22. השידור בערוץ 26 זה 'ריל לייף', והוא באמת משעמם. למה הוא משעמם? כי הוא נוגד סטריאוטיפים. כי אנשים יוצאים מתוך התבניות שלהם ומתנהגים כמו בני-אדם. ערוץ 22 עושה בדיוק מה שעושה הכיסוי החדשותי של מצלמות האבטחה: הוא לוקח את הדברים האלו, מוסיף להם מוזיקה ומכניס אותך לתוך קונטקסט של רגש.

"זה לא רק זה. תסתכלו בכלל על כל התרבות של 'לתעד ככל האפשר ולשתף'. אני פירסמתי באתר 'העין השביעית' מאמר על התוכנית 'בייבי בום' ‒ זה אולי הסמן הקיצוני כרגע מבחינת החדירה לתוך גוף האדם. אני שואל את עצמי מה כבר נשאר מעבר לזה. אולי המוות. אני חושב שהמוות נשאר הגבול האחרון, בתור הדבר שאתה לא מחפש את הטכניקה שתתעד אותו. יש לך אמנם סרטי סנאף, אבל זה נמצא לשמחתנו מחוץ לסדר החברתי".

"קול העין" היא תוכנית משותפת ל"העין השביעית" ולקול-הקמפוס (106FM), רדיו הסטודנטים של בית-הספר לתקשורת של המסלול האקדמי, המכללה למינהל. את התוכנית מפיקה רתם שרעבי, סטודנטית בבית-הספר לתקשורת של המסלול האקדמי. התוכנית משודרת בקול-הקמפוס 106FM מדי שבוע בימי חמישי בשעה 12:00, וזמינה להאזנה באתר התחנה ובאתר "העין השביעית".