מישהו אמר תקשורת מגויסת? לא, לא ייתכן. הרי אנחנו כבר מבוגרים, שלא לומר קשישים, ויודעים לזהות תקשורת כזאת כשאנחנו נתקלים בה. אבל ההתגייסות, פנים רבות לה.

ערב החג רגשה התקשורת, אפילו זו שנחשבת חתרנית בזעיר אנפין, מכשלון השיחות של השליח מיטשל בישראל. הכנסנו לו, התקשו הפרשנים להסתיר חיוך, ובייחוד לבוס שלו, הטירון הקטן שלא מבין את כללי המשחק במזרח התיכון ושוגה באשליות ואפילו מעז לדרוש מאיתנו לקיים את ההבטחות שנתנו לקודמו, ידידנו הדגול, על-פי מפת הדרכים הרחוקה ההיא.

הוא בא אלינו מגבוה, נואם נאומים נמלצים וחושב שאנחנו ילדים קטנים שאפשר לומר להם מה לעשות, כמה ומתי. אנחנו נראה לו. בעצם הוא כבר לומד, ה"חוסיין" הזה (מתי מזכירים אצלנו את שמו האמצעי של נשיא ארצות-הברית, זה נושא למחקר משעשע למדי), את מה שלמדו כל קודמיו שרצו לעשות שלום בשכונה שלנו.

הוא רוצה ועידת פסגה משולשת בניו-יורק ערב עצרת האו"ם? שום סיכוי. אנחנו נלמד אותו. הרי הוא זקוק לוועידה הזאת יותר מאיתנו. כי הוא חלש, כי הפופולריות שלו בירידה, כי הוא סובל מבעיות בריאות מבית. בכלל, עברנו את פרעה, נעבור גם אותו. ישראל – והפלסטינים – הדביקו לעצמם עוד נוצת ניצחון.

וברק אובמה? הוא עדיין מגלה עניין ותחושת שליחות, אבל מחר-מחרתיים הוא ימשוך בכתפיים ויתפנה לנושאים האחרים שעל סדר יומו העמוס. לא רוצים? לא צריך. אני לא צריך לרצות את ההסדר במזרח התיכון יותר מהם. האם ישראל – והפלסטינים – יכולים להרשות לעצמם את אובדן העניין הזה? לא בטוח. שהרי כבר למדנו שלחוסר עניין אמריקאי יכולים להיות ביטויים רבים וכואבים. האם השאלה הזאת עולה בכלל בדיונים בתקשורת? מה פתאום. ה"הראינו לו" הזחוח של ראש הממשלה ושריו עובר בלי שום היסוס אל הדיווחים והפרשנויות.

טי-שירט בחנות בעיר העתיקה בירושלים (צילום: אביר סולטן)

טי-שירט בחנות בעיר העתיקה בירושלים (צילום: אביר סולטן)

אחרי יומיים של זקיפות קומה – אופס, יש פגישה משולשת. אל דאגה, זה רק פוטו-אופ ולא יותר. אמנם זה מחייב את ראש הממשלה להקדים את בואו לניו-יורק, אבל זה רק מטעמי נימוס כלפי נשיא ארצות-הברית. שלא תהיה אי-הבנה, זו אינה תחילתו של משא-ומתן, חלילה. רק יציאה ידי חובה שכזו. והעיקר, ביום חמישי צפוי לנו נאום דרמטי של בנימין נתניהו על במת עצרת האו"ם המוכרת לו כל-כך. הוא ידבר על הגרעין האיראני. והוא יראה להם. לכולם.

המלה דרמטי הופיעה בכל הדיווחים, לרוב אפילו בלי מרכאות. קשה להניח שכל הכתבים בחרו בעצמם בשם התואר הזה, סביר יותר שהוא נכלל בהודעה לעיתונות של לשכת ראש הממשלה. ואף על פי כן, היא אומצה בלי היסוס.

ואם כבר איראן וגרעין ותקשורת מגויסת, חודשים ארוכים, שלא לומר שנים, אנחנו שומעים על הסכנה המרחפת מעל ראשינו. היא מצדיקה כל מהלך מדיני, פוליטי ואפילו תקציבי. כל מי שרוצה לא לומר משהו מתעטף בהבעת ה"אילו נחשפתם לחומר הסודי שאני ראיתי, הייתם נחרדים וסותמים את הפה. אז הייתם מבינים למה הצטרפנו לממשלה ו/או למה אסור להוריד מאחזים ו/או למה לא אישרנו את ההגדלה של סל הבריאות".

גם הפרשנים נחשפים לחומר, או לחלקים ממנו, לפי מיטב רצונו של החושף. גם הם מתקשים להסתיר את ההתרגשות ומטפחים את החרדות. אבל עכשיו מתברר שיש גם יש דעות אחרות, ולא רק של אירופים פייסנים או של נשיא אמריקאי חלש שלא יודע על מה הוא מדבר. הנשיא פרס משמיע קולות אחרים, שר הביטחון שלנו בכבודו ובעצמו, שאיש אינו מפקפק במקצועיותו, וראש אגף מבצעים במטכ"ל אומרים שלא כצעקתה. זאת אומרת, יש סכנה, אבל היא לא קיומית, ויש גם תשובות, ואפשר לישון בלילה. או ליתר דיוק, אפשר להפנות את שימת הלב גם לנושאים אחרים, חשובים ומאיימים לא פחות מבית. האם יש סיכוי לדיון אמיתי בנושא בתקשורת?

ואם כבר אמרנו סכנה איראנית, ואם כבר נשיא אמריקאי ששמו האמצעי "חוסיין", עכשיו הוא מסלק מאדמת אירופה את הטילים ששימשו חיץ בין רוסיה של פוטין למערב. הרי לנו ההוכחה, זעקו כל הפרשנים, שהסכנה הגדולה והמיידית נשקפת לנו לא מאיראן ומהטרור, אלא מהנשיא הרכרוכי והמבולבל. צ'מברליין היה ילד קטן לעומתו. והרוסים צוחקים במלוא הפה.

עד שמתברר (על-פי "מעריב") שהשדכן בסיפור היה בכלל נשיא המדינה, ומה שלא סיפרו לנו הכתבים, חצי המשפט שנשמט מהסינק מתוך נאומו של הנשיא ואפשר היה לשמוע אותו רק בדיווחים בערוצים האמריקאיים, היה זה שבו ציין שהוא נענה בצעד הזה להמלצה פה אחד של שר ההגנה שלו (הרפובליקאי שנשאר כירושה מהממשל הקודם) ושל כל ראשי המטות המשולבים של צבאו, עד האחרון שבהם.

כולם אמרו שמערך הטילים הזה מיותר, לא יפתור את הבעיה אלא רק יסבך אותה, ויש אמצעים אחרים, יעילים וזולים יותר, להתמודד איתה. אפילו קונדוליסה רייס, ידידתנו הגדולה שהבינה משהו על מזרח אירופה ועל איראן, ואותו רוברט גייטס התנגדו ליוזמה של הנשיא הקודם, בוש, וסגנו צ'ייני לפרוש את הטילים האלה במזרח אירופה, אך נכנעו להתעקשותם.

אז מה, כולם השתגעו? כולם ממוצא מוסלמי? ואולי יש יותר מעמדה אחת בסוגיה הקריטית הזאת ליחסים הבינלאומיים? אולי יש יותר מחלופה אחת? אנחנו, ציבור הצופים, המאזינים והקוראים בישראל, ממש לא נחשפים אליהן. הן נחסכות מאיתנו וכך אנחנו יכולים להתבצר באמיתות שלנו, בחרדות שלנו, בדעות הקדומות שלנו. ובכך תמיד אפשר לסמוך על הפרשנים חמורי הסבר ויודעי הכל. כי להם, כידוע, אין אג'נדה, אין תפיסת עולם. זו שמורה רק לאלה שחושבים אחרת.