הנבירה בדברי ימיה האחרונים של רפובליקת ויימאר, ובדברי ימיו הראשונים של השלטון אשר בא תחתיה, היא עיסוק מאלף, מעצבן, וכרוך לעתים גם במבוכה לא קטנה.

כידוע, הניסיון ללמוד או להפיק לקח כלשהו מתולדותיה של גרמניה הנאצית (לקח שאינו ברשימת הלקחים המאושרים על-ידי ממשלות ישראל לדורותיהן) הוא טאבו מוחלט. מלוא תריסר השנים שבין 1933 ל-1945 הרי כווצו וקובצו כאן תחת הכותרת "השואה", ומזו - כך לימדונו - אין להפיק אלא מנות גדושות של פרנויה, ותעודות-יושר וצידוק לכל מעשה של כוחנות.

אך להתפגרותה של האנושיות, לירידה אל שאול התחתיות של גירוש והשמדה ממוסדים של בני-אדם, קדם שלב לא קצר ומרתק של התפגרות הדמוקרטיה וערכיה. העיון בטכניקת ההשתלטות הנאצית על גרמניה מרגע העלייה לשלטון בינואר 1933, כמוה כקריאה במערך שיעורים מפורט, המלמד כיצד יכולה קבוצה קטנה, חסרת עכבות ונחרצת להפוך עם מתוחכם, תרבותי ועתיר נכסי רוח להמון מנוול או מפוחד, אכזרי או אדיש, משתף-פעולה במעשה או משתף-פעולה בהפניית העיניים הצדה.

מן השנים ההן, אללי, יכולה ישראל להפיק לא מעט לקחים וגם לא מעט מבוכה.

אפשר, לתפארת הא-פרופו, להרחיב עוד כהנה וכהנה בנקודות דמיון בין גרמניה 1933 וישראל 2003 מצב כלכלי מידרדר, חברה שסועה שאיבדה את בטחונה העצמי, תערובת מעיקה ביותר של שגעון גדלות ורגש נחיתות, טראומה נוראה של מלחמה מן העבר הקרוב, ואפילו ססמה אחת שהיתה שגורה בפי מתנגדי הרפובליקה בשנים שקדמו להתפוררותה: “פושעי ורסאי לדין”. אך לא בכל אלה עסקינן כאן, אלא בתקשורת, ריסוקה, ריסונה ורתימתה לעגלת השלטון.

וכך, בקצרה, התנהלו להם הדברים: זמן קצר לאחר תפיסת השלטון וביטול הזכויות וההליכים הדמוקרטיים (באמצעות פרסום "תקנות הגנה לשעת חירום"), הוחל בתהליך שנקרא ב"ניו-ספיק" שיצרו הנאצים בשם "Gleichschaltung". לא קל לתרגם את המלה עתירת האותיות הזאת. תרגומה המילולי יהיה "סינכרון" או "התאמה", ולכאורה היא עתירת משמעויות חיוביות של ייעול, שוויון והרמוניה. אך למעשה היה זה הליך ברוטלי, כולו "חוקי" למהדרין כמובן, של טיהור מוסדות השלטון, המשפט והתקשורת, ויצירת זהות מוחלטת בין כל הגופים הללו ועובדיהם לבין השלטון המרכזי בברלין. נאציפיקציה, גזעית ותודעתית, של כל השירות הציבורי.

איור: אפרת בלוססקי

תשומת-לב מיוחדת בתהליך ה"סינכרון" הוקדשה לתקשורת: רדיו, יומני חדשות, העיתונות המפלגתית ולבסוף גם העיתונות הפרטית. הצמרת הנאצית ייעדה תפקיד מרחיק לכת לתקשורת צייתנית ומשת"פית. "העיתונות", כדבריו של אחד שאפילו את שמו לא ראוי להזכיר, "צריכה לא רק לדווח, אלא גם להנחות... עליה להיות הפסנתר שעליו יכולה הממשלה לפרוט כרצונה".

מדהים לגלות עד כמה קלה היתה ההשתלטות על התקשורת. הרדיו, שכבר הולאם קודם, היה בשל לחלוטין לגיוס ולצייתנות. העיתונות המפלגתית הוצאה חיש-קל אל מחוץ לחוק (יחד עם מפלגות האם), יומני החדשות הופקו על-ידי משרד התעמולה עצמו, ורק העיתונות הפרטית דרשה מאמץ קצת יותר מרוכז. אך הלחצים הכלכליים, הרצון לשרוד, הגמישות המצפונית המסתתרת בכל אדם, האווירה הציבורית, לעתים גם מידה לא קטנה של הזדהות פוליטית ומנות מדודות של פחד, עשו את שלהם. וכך, תוך פחות משנה, דיברה כמעט התקשורת כולה בקול אחד. "סינכרון" מלא של כל העטים, הקולות והמצלמות עם רצון השליט. העיתונות פעלה על-פי חוזרי הוראות שהונחתו עליה יום-יום, דיווחה מתוך "דפי מידע" רשמיים מטעם הממשלה, ושיווקה בהכנעה "ססמאות יום" שהונחתו עליה ממשרד התעמולה.

(צר לי, אך אינני יכול להתאפק מלצטט מתוך אחד מ"חוזרי ההנחיות" הללו,חוזר 117 משנת 1940: "1. הנכם מתבקשים לא להשתמש בביטוי 'צבא הכיבוש' לתיאור הצבא הגרמני השוהה בשטחים המוחזקים. 2. שוב ושוב התבקשתם לא להשתמש בביטוי 'פינוי'. אנחנו שבים ומזכירים שיש להשתמש בביטוי 'שיגור אל ארץ הילדות'... ").

בערמומיות מסוימת הותר למספר מצומצם של לא-נאצים להמשיך ולכתוב בשניים-שלושה עיתונים גדולים, בעיקר אלה שנקראו גם מחוץ לגרמניה, כדי ליצור חזות מטעה של עיתונות חופשית. גם מנת התעמולה הישירה ברדיו לא היתה גדושה מדי, כדי לא לפגום ברצון המאזינים להאזין לשידורים. "רק לא לשעמם", היתה הססמה שתבע שר התעמולה, והורה לגדוש את גלי האתר במוזיקה נעימה ובתוכניות בידור עממיות.

כמעט מיותר להסביר עד כמה היתה התקשורת החד-קולית חיונית למלאכת השלטון היומיומית. הן בהרגעת הרוחות, הן באישוש מצגי השווא של השלטון, הן בהקלת גיוס האזרחים לביצוע גחמותיו של השליט, ומאוחר יותר - כמובן גם בהסתרת האמת על המתרחש בשטחים הכבושים, ובבלימת כל התפשטות של הרהורי כפירה בצדקת המלחמה, המטרה, השליט או המחיר.

את מכת המוות הסופית לתקשורת החופשית הנחית "חוק העורכים" (Schriftleitergesetz) אשר נחקק ב-4 באוקטובר 1933. ממש בימים אלה הוא חוגג אפוא את יום-הולדתו ה-69. החוק הזה הפך את כל העוסקים בעריכה, ובעצם את כל עיתונאי גרמניה,לעובדי מדינה. לא עוד אחראים או עתידים ליתן דין-וחשבון בפני המו"לים, הקוראים או העקרונות המקצועיים, אלא מחויבים אך ורק "למדינה ולעם" (דהיינו לחבורה השולטת).

להלן ציטוטים מתוך סעיף 5 וסעיף 14 ל"חוק העורכים - נוסח משולב ה’תרצ"ג - 1933", (וכבר אני מתנצל על התרגום החובבני-משהו):

"סעיף 5: כשירות להיות עורך
עורך יהיה רק מי שהוא:
1. אזרח המדינה
2. לא איבד את אזרחותו, או את זכותו לשמש בתפקיד ציבורי
3. הוא ממוצא ארי, ואינו נשוי למי שאינו ממוצא ארי
4. מלאו לו 21
5. הוא בעל השכלה מקצועית מתאימה
6. הוא בעל הנתונים הנדרשים לביצוע תפקיד הכרוך בהפעלת השפעה רוחנית על הציבור

סעיף 14: ביצוע תפקיד העורך
עורכים מחויבים לבער מתוך העיתונים את המצוין להלן:
1. עניינים המבלבלים בין רצון הפרט לטובת הכלל, באופן שעלול להטעות את הציבור
2. כל דבר שיש בו כדי להחליש את עוצמתו של הרייך הגרמני כלפי פנים או כלפי חוץ, את כוחו המאוחד של העם הגרמני, את יכולת ההתגוננות שלו, את הכלכלה והתרבות, או כל דבר שיש בו כדי לפגוע ברגשות הדתיים של הזולת (כך כתוב שם, בי נשבעתי ב”מ)
3. כל הפוגע בכבודו (במקור ehre und wuerde, שהם באנגלית: honour and dignity) של אדם גרמני
4. כל הפוגע באופן בלתי חוקי בכבודו, רווחתו או שמו הטוב של הזולת,או שם אותו ללעג או לבוז
5. כל שהוא בלתי מוסרי מכל סיבה אחרת".

תם המשל, ומותר לעבור לנמשל: היש למישהו ספק באיזה רוב היה החוק הזה (בשינויים המתבקשים מטעמי דת ולאום) מתקבל בכנסת ישראל של 2002?

ומדאיב עוד יותר: האומנם יש בו עדיין צורך?

גיליון 41, נובמבר 2002